לעמוד בפיתוי האמריקני
על ההנהגה הישראלית להישמר מלהפוך את החשש מלחץ אמריקני לעילה לנסיגה מחזון ואסטרטגיה, ועקב כך לכרסם בכושר ההרתעה
מאז השבעתו של הנשיא אובמה, מתייחסים לנשיא האמריקני ככוכב-על. כל מילה שלו מזעזעת את אמות הסיפים של מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל. הוא נתפש ככל-יכול ולכן נרתעים מלקבל החלטות חדשות של בנייה, אכלוס ושדרוג תשתיות בירושלים, ואף חוששים ליישם החלטות שהתקבלו על ידי ממשלות שמאל.
במקביל, מפחדים לאכוף את החוק נוכח בנייה ערבית מאסיבית בלתי-חוקית, כזו שמאיימת על עתיד ירושלים. הערבים מריחים את החולשה - שמחזקת אותם ומקצינה את עמדותיהם כלפי ישראל.
אבל הבסיס לפחד מופרך מיסודו. אובמה אינו כל-יכול. סקרי השבועות האחרונים ממחישים שהוא במגמת ירידה משמעותית. ככל שמתקרב מועד הבחירות ל-435 מושבי בית הנבחרים ו-36 מושבי סנאט, וככל שמתעכבת ההתאוששות הכלכלית ונמשך הגידול באבטלה, כן תגבר תלות הנשיא בקונגרס וכן יתרחקו המחוקקים הדמוקרטים מאובמה ויתקרבו לבוחריהם.
הסקרים מצביעים על מעמדה האיתן של ישראל בדעת הקהל בארה"ב. המחוקקים האמריקנים ערים לכך ולא יניחו לממשל "לשבור את גבה של ישראל".
מנהיגות ראויה מבינה שעמידה בלחץ היא חלק הכרחי ובלתי-נפרד מהחתירה למימוש היעד, בעוד שכניעה לו מלמדת על זניחת היעד, ומגבירה את הלחץ על ישראל. הדיפת לחץ מחייבת לעתים שינוי טקטיקה, אך לא את שינוי היעד האסטרטגי.
אבי, שיהיה בריא, יצחק שמיר, הבין שהדיפת לחץ כרוכה בפגיעה בפופולריות האישית ובמחיר לאומי קצר-טווח, אך משדרגת את ההערכה והביטחון הלאומי ארוכי-הטווח. כדברי שר הביטחון אהוד ברק:
"בתקופת נשיאותו של ג'ורג בוש האב, הוזמנתי על ידי ראש הממשלה, בהיותי ראש מטה הכללי, לפגישה בלשכתו עם מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, שתבע מישראל ויתורים מפליגים. לבקשת שמיר, סקרתי באוזני האורח החשוב את קשת האיומים על מדינת ישראל. בייקר לא נסוג מתביעותיו. בלשון מנומסת אך חד משמעית, של מי שמאחוריו כל עוצמתה של מעצמת העל המובילה את העולם החופשי, המשיך לעמוד על דרישותיו.
"בשלב מסוים נדרכו פניו של שמיר, והוא נדמה להר געש העומד להתפרץ. הוא דפק על השולחן ואמר למזכיר המדינה בלשון בוטה ולא דיפלומטית, בטון חריף אך בשליטה עצמית מלאה ובהטעמה: 'אדוני המזכיר, אתה יכול לדרוש מה שתבחר לדרוש, אבל זאת המדינה שלנו, ולא נסכים לעשות שום דבר שיפגע בעתידה ובאינטרסים שלה, גם אם טובי ידידינו ידרשו זאת'" (מתוך ספרו של יצחק שמיר, "כסלע איתן").
עמדתו העקרונית של אבי לא גררה מחיאות כפיים ומאמרים מחמיאים, אך זיכתה אותו בהערכה ושיפרה את הביטחון הלאומי של המדינה. מורשתו מזהירה ראשי ממשלה מפני הפיתוי להפוך את החשש מלחץ אמריקני לעילה לנסיגה מחזון ואסטרטגיה, ועקב כך לכרסם בכושר ההרתעה של ישראל בארה"ב ובמזרח התיכון.
יהיו כאלה שיטענו שאי-אפשר להשוות את המצב של אז להיום. העולם הרי השתנה, ועוד כל מיני טיעוני סרק שמטרתם להפחיד את הציבור כדי שיעניק גיבוי לנסיגה אסטרטגית. ואמנם, העולם השתנה, אך לטובת ישראל ששודרגה באופן דרמטי בתחומי צבא, כלכלה, דמוגרפיה, טכנולוגיה ורפואה.
ארה"ב של פוסט 11 בספטמבר ואירופה שלאחר גל הטרור המוסלמי ובעיצומה של חרדה מפצצת-זמן דמוגרפית מוסלמית - מהוות זירה נוחה יותר לישראל נחושה ובלתי-מתנצלת.
הקונגרס האמריקני, שהוא עצמאי מהנשיא, מהווה מבצר אהדה ושולט על המפתח לקופת הציבור האמריקנית. חבריו מגלים עמדות נציות יותר מממשלות ישראל בנושאי ביטחון המדינה, ובמיוחד בנושא ירושלים. זהותם של מנהיגים בולטים בקונגרס, מבהירה שיש לנו הזדמנות היסטורית לשדרג את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב, במקביל להמשך חילוקי הדעות עם הממשל בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי.
לממשלה הנוכחית יש רוב מוצק וגיבוי ציבורי שנובע מציפייה ותקווה לשינוי כיוון: רוצים לראות ישראל חזקה העומדת על זכויותיה, שלא מתכופפת בפני גורמים אינטרסנטים בינלאומיים.
