אני חשה את הקרקע זזה תחתיי וכל זה בגלל סמס
אני זו ששלחתי הודעה אחרונה למרות שזה נגד החוקים. הוא ענה לי. הרגע עד קריאת הסמס הוא כמו הדרך לאולם בית המשפט לשמיעת גזר הדין. אני יודעת שההחלטה כבר התקבלה, אך בשניות הקצרות האלה מבחינתי הכל עדיין אפשרי
פעם, כשהקיץ היה מגיע דרך כפות הרגליים, הייתי מרגישה את החופש בבגדים הזרוקים על הרצפה, הייתי מתרוצצת בין החדרים, כאילו רק עכשיו למדתי ללכת. פעם, כשנחרטו בי החלטות, הן קרעו לי את העור ביד, והשאירו צלקות שאני לא נותנת להן להחלים.
פעם, כשחשבתי פחות, אהבתי יותר, הבנתי באמת או לפחות חשבתי שהבנתי באמת. פעם רציתי כבר שיהיה מחר, שיהיה עוד חודש, עוד חמש שנים. רציתי שיגיע משהו אפילו שלא ידעתי מה.
נראה שהפעם "הזה" הוא העכשיו שביקשתי. הוא הגיע. עכשיו, קצת אחרי אמצע שנות העשרים, לפתע הבדידות וההתרכזות בו מרגיעות את הלחץ היום יומי והריגושים מסביב. כל יום אני אומרת לעצמי ש"מחר יום חדש" וחושבת מתי, אם בכלל הוא ייזכר בי. בעצם, למה לחכות? אני אזכיר לו.
אני פונה בשביל התקשורת המתחמקת לסמס, מעין יונת דואר סטייל שנות ה-2000 שתפקידה להעביר מידע פשוט לכאורה, ועם זאת רגיש ונתון לפרשנות אישית (לפעמים עדיף לדמיין שהיא בכלל לא הגיעה ליעדה).
"גבר נשוי זה big no no"
"אתה תמיד כל כך פוליטיקלי קורקט?", שלחתי אליו. שוב. אני מפרה את חוקיי הפנימיים. אה, כן... וגם עוד חוק פצפון, מאלה שאופרה ווינפרי היתה משננת: "גבר נשוי זה big no no". אבל אני, מי יכול עליי. נוסף לי מימד חדש של אומץ שלוח רסן שמביא אותי לנקודות קיצון יפות וסוערות, כמו שרואים בסרטים.
כך אני משחקת במילים ואיברים וכולם אחריי – כלבלבים קטנים: כל הגברים מסביבי חסרי ערך ומה אתה, מה אתה מה? מה רציתי נורא, ואני בעצם לא מכירה. מראה יכול להטעות אבל האם גם הקול והמילים? האם גם העיניים מרמות כשהן מביטות בי, מוחמצות ממרחק פער של דור, אולי שניים, ומלאות בתסבוכות שיש לפתור כמו קשרים בגומיות משרד.
עוד מבט:
פתאום קלטתי: סמסים זה לא משהו מחייב
ל.י
לא צריך לדבר יותר מדי, להיחשף או להקשיב, פשוט ליצור קשר, לכתוב משהו נחמד ולהשאיר אותך על אש קטנה. גרושה חוזרת אחרי יותר מעשר שנים אל עולם הדייטים המודרני
כל כך הרבה פרשנויות ודעות. אני טובעת בים, ים של עצות על כמה זה לא יעבוד וכמה אני פתטית, ואת זה הרי כבר הבנתי לבד מזמן. כשאני חשה את הקרקע זזה תחתיי וכל זה בגלל סמס, אני מהר מתייצבת בעזרת השנינות שלי שעם השנים רק מתעצמת.
"כמעט זה לא תמיד", מצאתי פרצה להיכנס. זה כנראה עבד, אין עליי. הוא בטח משתטח על הרצפה עכשיו, מכה בידיים וברגליים בצחוק בלתי מרוסן, והטלפון שלו נפל ונשבר. בגלל זה הוא לא עונה. זו בטוח הסיבה שהוא לא עונה.
אני רוצה שתתן לי את כל מה שנתת לה
תוך רגע, המחשבה שיש לו עיסוקים יותר חשובים ממני מחלחלת, חודרת, פותחת לי מטריה בבטן התחתונה, והופכת את יום שבת הזה, לראשון מזה שנה וחצי שאני מרגישה תלושה. הנה רומנים נרקמים והופכים למערכות יחסים טריות.
הזדמנויות חדשות נקרות בדרכי כל הזמן ולעיתים אין מאושרת ממני בעולם. לעיתים אין עצובה ממני בכל העולם. המילה אהבה מקבלת משמעות חדשה כל שעה. נדמה כי אני כבר לא יכולה לכתוב ברצף. זו תכונה שאבדה לי ואני תרה אחריה ללא מנוח, מחפשת ריגושים עוד שיפרו אותי כמו פעם.
אני מתכווצת כדי להיזכר. נזכרת. מתכווצת. ואז, המילים בורחות מפי, לא בוחלות בטאקט או נימוס אלמנטרי. כן, אני רוצה שתתן לי את כל מה שנתת לה ואני רוצה לדעת מה נתת לה. זה לא חשוב מי שומע, לרוב זה רק מחשב נייד אחד, זנוח, לא חשוב.
פעם, כשחשבתי שהחופש הגדול באמת גדול ושהגודל כן קובע, גיליתי עם בוא הסתיו שגם לחופש יש סוף והוא כבר כאן, וגם העץ הכי גדול נשאר עירום לבד בסתיו. בינתיים, יונת הדואר המודרנית שלי עדיין לא חזרה. אני מדמיינת איך לא תשוב לעולם, איך לא הגיעה כלל ליעדה, איך ברגע האחרון היא שינתה כיון ושמטה מפיה את המסר שלי לגורל בלתי ידוע.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
