"הולך ללאונרד ומשאיר אותי עם הצרבות?"

שבוע 37. כולם סביבי כבר "מריחים את הסוף" ורק אני מרגישה כאילו כל החיים אמשיך להסתובב עם ה-23 קילו הנוספים האלה (כן. כבר נוספו עוד 3 מאז הטור הקודם), עם הגב הדואב והמפגעים האסתטיים הקרויים בצקות וצלוליט כל החיים.

ואיך שתכננתי לקחת איתי את הבצקות, הצלוליט ואפילו את חברתן הטובה – הצרבת, להופעה של לאונרד כהן. חודשים ארוכים תכננתי את הרגע הנ"ל. אני יושבת, מלטפת את הבטן, מתמסרת לשירים ומודה לאלוהי כוכבי הרוק המזדקנים שהביאוני עד הלום והאיש לא התפרק עד ההדרן.

אפילו כרטיסים להופעה השגנו. ועוד כאלה מצוינים לשורה ממש ממש טובה ו"כפרות הכסף". ואיך שבניתי על ההופעה הזו של האיש שאת התקליטים שלו אמא שלי הריצה בלופים מעל הלול שלי ואחר כך שלחה לי לקורס קצינות בצבא ב-CDים חדשים ומבריקים כדי ש"ארגיש בית".

אבל ההיריון הזה, שדווקא בניתי עליו שיהיה קליל ומהיר כמו הקודם, לא ממש התחשב בציפיותיי והכריח אותי לשנות את התוכניות שלי ביג טיים. הבנתי שהגב פרוץ הדיסק שלי לא ממש יאפשר לי לשבת בנוח כל זמן ההופעה (ולא עזר שהסברתי לו יפה שיש כיסאות במיקום ממש ממש שווה), הבחילות והצרבות והקושי לנשום גם בטח לא ממש ייעלמו לכמה שעות (למרות שפצחתי איתם במשא ומתן מאוד מפתה הם עדיין מתבצרים בעמדתם) וגם הסבלנות והאמפטיה של המר-בחור שיצטרך לשמוע את קינות ההיפוכונדרייה שלי במקום את הקינות על סוזן, לא יתרמו להנאה מהמאורע ההיסטורי הנ"ל.

טו מייק לונג סטורי שורט, ביד רועדת מכרתי את הכרטיס שלי ואפילו מאות השקלים שמצאו את דרכם בחזרה לכיסי לא המתיקו את הגלולה המרה. מרה יותר מהצרבת שהעירה אותי לפני שלושה ימים וגמרה לי על כל השינה של אותו לילה (גוד בלס חדשות ערוץ הבידור ב-4 בבוקר). והיום ההופעה. זו שחיכיתי לה כל כך הרבה חודשים ורק אתמול הפנמתי סופית שאני לא הולכת להיות בה. הפרצוף שלי עדיין כואב מהחיוך המאולץ שאני מפנה לבנזוג.

"בטח שאני רוצה שתהנה" (הלוואי ויהיו לי צירים בדיוק בשיר הראשון).

"אני מה זה מפרגנת לך את ההופעה הזו בכיף" (כאילו, אתה אשכרה הולך ומשאיר אותי בבית?).

"איזה יופי שאת הכרטיס שלי קנה חבר ממש טוב שלך" (תודה רבה באמת. עכשיו יהיה לך ממש כיף שם. ומה עם הסבל שלי, מה?)

"העיקר שאתה תזכה לראות את ההופעה האחרונה שלו. שמישהו משנינו יוכל לספר את זה לנכדים" (הלוואי שיהיו לי צירים כשתעמוד בתור בכניסה).

אז לכל אלו שממש רצו ללכת להופעה ותקועים בבית כי לא השיגו כרטיסים או (חס וחלילה טפו חמסה) לא חשים בטוב, אתם מוזמנים לחפש אותי בפייסבוק ולשעשע אותי כי אני אהיה און ליין.

מחכה לביקורת הראשונה שתעלה בנט ותקטר על הסאונד הגרוע באצטדיון ועל איזה "קלקולון קיבה" קטן שיפריע קצת להופעה. נו, אל תכעסו עלי. מאחלת לאיש אריכות ימים, אבל מקנאה, רבאק, מקנאה! ועכשיו ברשותכם, הולכת לשכב. הקנאה עושה לי צרבת ולא עוזרת לעור הפנים. וחבל.

• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO, נשואה ואמא לתינוק. לכל הטורים של ליאת.