שלב הבתים

גם ממרחק של תשע שנים, מסיבת העיתונאים שבה הודיע דורון שפר על פרישה מכדורסל היתה אירוע הזוי למדי. שילוב מוזר של עצב והקלה, זה התמהיל שאני זוכרת. העצב ברור; כמה שחקנים כמו שפר צמחו לכדורסל הישראלי. הקטע של ההקלה היה קצת יותר מעורפל, עד שהתחלתי לשחזר את העונה האחרונה - דווקא אחת הטובות שלו במכבי תל אביב - שהסתיימה בהפסד הבלתי נשכח לעודד קטש ולפנתינייקוס בגמר גביע אירופה. פתאום התברר שהוא אמנם היה שם כל העונה, אבל לא לגמרי. שהוא שיחק את הכדורסל המופלא שלו, אבל זה לא באמת נגע בו. וכשאמר במסיבת העיתונאים שהוא הבין שזה נגמר עוד במשחק אימון לפני פתיחת העונה, השתלטה על החדר בהירות רבה, אם לשאול ביטוי מלקסיקון שפר למדעי הרוח ולפעמים קצת בלבול המוח.

שפר היה אז בן 28. בשיא הקריירה. אחרי שכולם סיימו לבכות את לכתו לחופי הזהב של סידני, הגיעה תורה של השיפוטיות. איך הוא מעז? יש כל כך הרבה אנשים שהיו מתחלפים איתו. עודד קטש, שממש בו בזמן החל להיאבק במה שהיתה אמורה להיות פציעה שגרתית בברך, היה מוותר על כליה כדי לקבל ברך בריאה וכדי שהמשחק האחרון בקריירה שלו לא יהיה בגיל 25. שפר לא שמע את כל זה; הוא היה רחוק מכאן.

כעבור שלוש שנים ומחלת סרטן אחת הוא חזר ועשה עונה נפלאה בהפועל ירושלים, אבל מכאן החלה סדרה ארוכה של פרישות וחזרות שהתערבבו למיש־מש אחד גדול, כזה שהפך את היחס כלפיו לציני ומזלזל.

אומרים שאתה טוב כמו הדבר האחרון שעשית. בספורט זה לפעמים תופס פי כמה: אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך, או במקרה הזה, כמו הקאמבק האחרון. זאת אמירה לא הוגנת, צינית להחריד ורחוקה מלהיות נכונה - מה אתם זוכרים ממייקל ג'ורדן, את העונה האחרונה בוושינגטון או את סל האליפות השישית עם שיקגו על הראש של בריון ראסל מיוטה? - אבל זה עולם לא הוגן, ציני להחריד

לשימוש בלייזר בלבד! ספורט פרישה ציפי שמילוביץ (צילום: gettyimages imagebank)

 ורחוק מלהיות נכון. עולם שבו ייסוריו של ספורטאי שצריך להחליט מתי לסיים קריירה שעשתה אותו מפורסם, עשיר ולפעמים אפילו ממש מאושר, הם משהו שמתקבל במעט מאוד חמלה.

אם פרשת בגלל פציעה, זה משהו אחר; פה כן נספק לך סימפטיה. אבל אם פרשת רק כי אף קבוצה לא רוצה אותך יותר, משום שעברת את השיא בחמש שנים - אז נדאג להזכיר לך שכבר לפני חמש שנים הצענו לך לפרוש בשיא. אם פרשת ממש בשיא נגיד לך כל הכבוד, אבל נבהיר שאנחנו יודעים שעוד שנה־שנתיים תחזור. אם פרשת פתאום באמצע שנות ה־20 שלך, כי כל מה שאתה עושה מגיל עשר זה להתאמן ואתה לא יכול יותר - אז נגיד שנדפק לך המוח.

ייסורי פרישה הם אולי הדבר האחד שמחבר בין כל הספורטאים בעולם. מהמייקל ג'ורדנים ועד היוסי אבוקסיסים, כולם בוכים אחרי המשחק האחרון. אף אחד לא חסין מאקורד סיום צורם. מזינאדין זידאן, שבמשחק האחרון בחייו נגח במרקו מטראצי האיטלקי בגמר המונדיאל והורחק, ועד אייל ברקוביץ', שבמשחק האחרון שלו - נגד הפועל כפר סבא המאתגרת - הוחלף בדקה ה־35 וירד מהמגרש כדי לא לחזור אף פעם.

אין הרבה ספורטאים שבאמת ידעו לפרוש בזמן. כי מה זה לפרוש בזמן? בזמן של מי? נאמר שספורטאי ממוצע פורש באמצע שנות ה־30 לחייו. מכל בחינה נורמלית, כל החיים לפניו. היחיד שלא רואה את זה ככה הוא הספורטאי עצמו, כי לקחו לו את הדבר היחיד שהוא באמת אוהב לעשות. את מה שהוא בטוח שמגדיר אותו. כששאלו אותך מה אתה עושה בחיים, תמיד ענית כדורגלן, כדורסלן או שחיינית צורנית. כשישאלו אותך את אותה שאלה יום אחרי הפרישה, מה תענה? בגיל 35 אין לך מושג מה אתה. מדכא. 

יש כל מיני סוגים של פרישה. יש כאלה שהחיים שלהם מלאים ומאוזנים, והם יכולים להגיע להחלטה מושכלת שהגיע הזמן לפרוש בלי לפחד ממה יקרה כשיפקחו את העיניים מחר בבוקר ולא יהיה להם לאן ללכת. לספורטאים כאלה - למשל קארים עבדול ג'באר וד"ר ג'יי - אין בעיה להודיע מראש שהעונה הבאה תהיה האחרונה שלהם, מה שמאפשר להם ולקהל גם להתרגל לרעיון, וגם להיפרד כמו שצריך.

ויש פרישות מאולצות, אלה שכנראה הכי קל להתחבר אליהן. כמו זאת של מג'יק ג'ונסון, שעדיין היה בשיאו כשמכל הצרות בעולם נדבק באיידס. אחרי שזכה למסיבת הפרידה הכל כך המרגשת באולימפיאדת ברצלונה 92' וניסה עוד קאמבקון אן.בי.איי לא מוצלח, ג'ונסון פשוט השלים עם המציאות והמשיך הלאה תוך שהוא משנה את ההתייחסות של העולם לנגיף, ונעשה אתגר למדענים שמשתמשים בגוף יוצא הדופן שלו כמעבדה להעלאת ולהפרכת תיאוריות על איידס ולמה האיש עדיין לא מת.

יש כאלה שפשוט מחליטים יום אחד שנמאס להם, הולכים ולא מביטים לאחור. אריק קאנטונה היה כזה: מי שאוהדי מנצ'סטר יונייטד שרים לו עד היום שירי אהבה פרש ב־97', רק בן 31 ובכושר מעולה, אחרי זכייה רביעית באליפות עם היונייטד.

אין יותר בשיא מזה.

הקריירה של קאנטונה שילבה נפש פואטית עם פיוזים של ערס מיומן. כששיחק באוקזר הוא הוריד אגרוף לחבר לקבוצה; מנבחרת צרפת הוא הושעה אחרי שבראיון טלוויזיוני, במקום להגיד שיש מאמן והוא קובע, בחר לטעון שהמאמן הוא חתיכת חרא; באנגליה הוא שיכלל את אמנות הקונג־פו שלו בעזרת פניו של אוהד קריסטל פאלאס. מצד שני, כשרק הגיע לאנגליה הוא גר בדירה שכורה בשכונה של מהגרים פקיסטנים בלידס. הוא תמיד העדיף ספר טוב על פני מסיבה אצל הבקהאמים, ושנא את תעשיית המרצ'נדייז שנבנתה על הגב שלו. אז יום אחד הוא קם והלך. עכשיו, בין היתר, הוא שחקן קולנוע. אשכרה ז'ראר דפרדייה, רק בלי הכרס או כישרון המשחק, והוא מאושר. איך הוא אומר בסרט החדש בהשתתפותו ובהפקתו, "מחפשים את אריק"? "אני לא בן אדם, אני קאנטונה".

וזה בדיוק העניין. בני אדם, לפחות רובם, לא יכולים סתם ככה לקום וללכת מהתהילה, מהזרקורים, מהכסף, מהערצת ההמונים. במחקר שנערך בארצות הברית נשאלו 3,377 שחקני פוטבול בפרישה איך הסתגלו לחיים שאחרי הקריירה, האם סבלו מבעיות כספיות או מבעיות בחיי הנישואים והאם נזקקו לעזרה. הטענות הכי פופולריות היו על כאבים פיזיים, אובדן חיוניות, עלייה במשקל, קשיים בשינה וקושי להתמודד עם המעבר לגיל העמידה. אלה שדיווחו על דיכאון ברמות שונות הם גם אלה שהכי פחות צפויים לפנות לעזרה. גם כי לטענתם אף אחד לא יכול להבין מה עובר עליהם, וגם כי הם חוששים להיראות חלשים. טוב, שחקני פוטבול.

ברט פארב הוא אחד מאותן אגדות שאוהד ספורט ממש מתפלל שידעו ללכת בזמן. פארב שיחק 15 עונות בגרין ביי פאקרס, וכשפרש ב־2007 לא נותרה עין אחת יבשה באמריקה. כשהתחרט אחרי כמה חודשים וחתם בניו יורק ג'טס, הוורידים בצוואר של אוהדי הפאקרס התחילו להתנפח. כשפרש בסוף העונה האחרונה וחזר בו ממש לפני כמה שבועות, הפעם למינסוטה ויקינגס, כבר היה אפשר לשמוע את הנחירות. לדעת הטוקבקיסטים, קאמבק אחד זה סיפור מרגש - קאמבק שני זה סיפור עבש. רק שמבט טיפ־טיפה פחות שיפוטי יכול להוביל למסקנה אחרת לגמרי.

הנה מה שקרה בחיים של פארב בשש השנים האחרונות: אבא שלו מת תוך כדי נהיגה, גיסו נהרג בתאונת דרכים, אשתו חלתה בסרטן השד, וסתם בשביל הכיף, בית המשפחה שלו במיסיסיפי נחרב בהוריקן קתרינה. אז מישהו יכול להאשים את פארב אם הוא פוחד שמחר יסיים את חייו במוות שייראה כמו סצנת פתיחה של "עמוק באדמה", וכל מה שהוא רוצה זה להמשיך לשחק פוטבול עד שלא יוכל יותר?

האמת היא שיש תשובה לשאלת ה"מה זאת אומרת לפרוש בזמן". לפרוש בזמן זה למצוא את הרגע החמקמק שבו גם הספורטאי וגם האוהדים שלמים לגמרי, אסירי תודה למסע המשותף, יכולים להזיל יחד דמעות פרידה ולהמשיך הלאה. הספורטאי לחיים חדשים, והאוהדים לחיפוש אחרי חבר אחר. הבעיה היא שזה קורה מעט מאוד.

בסוף קיץ 2006 היה לי מזל עצום להיות שותפה לרגע כזה, עם סיום המשחק האחרון בקריירה של אנדרה אגאסי. שמונה דקות רצופות של תשואות אדירות העניק הקהל באליפות ארצות הברית לאגאסי, שישב על הכיסא ובכה באופן שהדאיג את הבן הקטן שלו ביציע. אחר כך הוא אילתר את אחד מנאומי הפרישה הפנטסטיים ביותר של ספורטאי אי פעם. ההמון עטף באהבה אדם שהפך מנער מעצבן ומצעיר בלתי נסבל לגבר שהיה יותר מטניסאי ענק. לאדם שהמורשת שלו גדולה מסך חבטות ההחזרה המוצלחות שהשיג בקריירה. בגלל זה אגאסי היה יכול ללכת הביתה לשטפי גראף ולילדים ולקרנות הצדקה ולמפעלים הקהילתיים שלו, ולהגיד בכל ראיון שנתן מאז שהוא לא מתגעגע למגרש אפילו לא לרגע. ואתה יכול להאמין לו שגם אם הגב שלו לא היה מתפרק, אגאסי לא היה מנסה שום קאמבקים. הוא כבר לא צריך את זה.

מה ששם אותו במקום כמעט מנוגד למייקל ג'ורדן. הכרוניקה ידועה: ג'ורדן פרש לראשונה ב־1993, כשהיה בן 30. כמה חודשים קודם לכן נרצח אביו, וג'ורדן איבד את החשק לשחק כדורסל. הוא כן רצה לשחק בייסבול, כי אבא ג'ורדן תמיד העדיף שהילד ישחק בייסבול. אז מייקל הלך לנסות להגשים את חלומו של אביו, שלמזלו הרב כבר לא היה בסביבה כדי לראות שהילד - איך לומר? - לא ממש קשור לענף. ב־95' שלח ג'ורדן למערכות העיתונים הודעה בת שתי מילים: "אני חוזר". חזר, בטח חזר. לקח עוד שלוש אליפויות ופרש שוב לשלוש שנים נוספות.

שבועיים אחרי 11/9 הודיע ג'ורדן שהוא חוזר לשחק בוושינגטון וויזארדס ויתרום את משכורתו למשפחות הנפגעים בפיגוע. אמריקה נזקקה לסיפור הזה, ג'ורדן סיפק לה אותו וגם עוד כמה משחקים טובים, אבל הרגליים כבר באמת לא היו שם יותר. ב־2003 הוא פרש סופית.

ההבדל בין ג'ורדן ופרישתו המשולשת לאגאסי ופרישתו האחת והבלתי נשכחת הוא גם שאלה של מורשת. מייקל ג'ורדן נתן את תצוגות הכדורסל הכי גדולות בהיסטוריה, אבל אף פעם לא אמר משהו באמת משמעותי. הוא לא הצליח, וגם לא כל כך ניסה, להשתמש במותג האדיר שבנה כדי להשאיר מאחוריו מורשת שאולי תתקרב לזאת שמשאיר מוחמד עלי - מורשת שהיותו ספורטאי המאה שעברה הוא רק חלק ממנה. ג'ורדן היה כדורסלן כל כך גדול, שקל להתעלם מהניגוד בין המותג המצוחצח לסיפורי ההימורים, הבגידות באישה וההשפלות של כל מיני וויל פרדו בחדר ההלבשה, וגם להתעלם מכך שמאז פרש, הוא לא ייצר שום דבר שיעשה הבדל אמיתי בעולם. ג'ורדן משקיע במלונות ובבתי קזינו בלאס וגאס; אגאסי בונה בתי ספר בשכונות עוני בלאס וגאס.

אבל האם יש לנו בכלל זכות לדרוש משהו מג'ורדן? האם ההסכם שלנו עם הספורטאי הוא לא פשוט הרבה יותר - אנחנו משלמים כרטיס כניסה, ואתה בתמורה נותן את כל מה שיש לך, ובמקרה של ג'ורדן זה יותר מכל אחד בהיסטוריה? או שאולי יש כאן עניינים שאי אפשר לכמת אותם. כי אנחנו משקיעים בך נשמה, ואתה חייב לתת לנו יותר, ואתה לא יכול סתם ככה לקום ולפרוש ולשבור לנו את הלב, ואתה גם לא יכול לחזור מתי שבא לך רק כי משעמם לך בחוץ. גם לנו יש רגשות.

התשובה היא לא. אנחנו לא יכולים לדרוש את זה. אבל אנחנו כן יכולים להיות ערים להבדל בין מי שהמחויבות שלו מתחילה ונגמרת על המגרש לבין מי שהמגרש בשבילו הוא מקפצה לחיים גדולים יותר. בשלוש השנים שלאנס ארמסטרונג היה מחוץ לטור דה פראנס, הוא הספיק לקבוע חתונה עם שריל קרואו ולבטל אותה, וגם לעשות ילד עם החברה הנוכחית שלו. אף אחד לא חשב שהוא יחזור לטור, חוץ ממנו.

ארמסטרונג חזר קודם כל כי חשב שהוא יכול לנצח שוב, וגם כי היה לו חשבון לא סגור עם התקשורת הצרפתית, שאיש לא ישכנע אותה שהוא לא לקח סמים במשך כל השנים ההן. לא תעזור העובדה שהלב שלו גדול בכמעט שליש מליבו של זכר ממוצע, שתכולת הריאות שלו כפולה מהממוצע ושדופק המנוחה שלו הוא 34 פעימות בדקה. לעזאזל, לבנאדם היו עשרה גידולים בגודל של כדורי גולף בשתי הריאות, שלושת ילדיו הראשונים נולדו בהפריה בגלל ניתוח כריתת האשכים שעבר, אבל את התינוק החדש שלו הוא כבר עשה בדרך הטבעית. האיש וולברין. תפנימו.

אבל ארמסטרונג חזר גם כדי לדחוף עוד קצת את המודעות לקרן שלו למלחמה בסרטן, וגם כי זאת עוד דרך להתחיל את המסע הפוליטי שלו, שאמור להגיע לשיאו ב־2014 עם ריצה למשרת מושל טקסס. אם יש מועמד דמוקרטי שיכול לעשות את זה במדינתו חובבת־עונש־המוות־ומתעבת־הליברלים של ג'ורג' בוש, זה כנראה ארמסטרונג. אז הנה קאמבק שגדול הרבה יותר מהתוצאות הספורטיביות־סטטיסטיות שלו.

ויש עוד דרכים ללכת. יש פרישות מצחיקות וקאמבקים היסטריים של אנשים שיודעים שהם הכי טובים במה שהם עושים, אבל מה שהם עושים כנראה לא כזה קריטי להם. לדוגמה נושנה, ב־1977 התמוטט המתאגרף ג'ורג' פורמן בחדר ההלבשה אחרי קרב בפורטו ריקו. כשחזר לעצמו סיפר שראה את אלוהים, שהסביר לו כי הוא משאיר אותו בחיים רק כדי שיתקן את דרכיו. אז בעשר השנים הבאות הוא תיפקד ככומר בכנסייה בטקסס. אנשים הלכו להתוודות בפניו, ולפחות לפי מה שידוע, כולם חזרו בשלום. ב־87' הוא החליט שהודה מספיק לישו ושהגיע הזמן לחזור לתת מכות. ב־94', כשהיה בן 45, ג'ורג' פורמן היה שוב אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד. היום יש לו פטנט מצליח מאוד לגריל בריא. החיים יפים.

ויש כאלה שהם סתם נרקיסיסטים. רוג'ר קלמנס, למשל - אחד הפיצ'רים הגדולים בהיסטוריה, שהקריירה שלו כללה מכות עם יריבים, ביזוי חברים לקבוצה, הערות גזעניות ובגידות באשתו - פרש וחזר ופרש וחזר ופרש וחזר, ושום דבר לא ממש הטריד אותו. אבל מהפרישה השלישית, לפני שנתיים, בגיל 45, הוא כבר לא יחזור. לא אחרי שהיה השם הבולט ברשימה ארוכה של חשודים שפורסמה בדו"ח מיטשל (אותו ג'ורג' מיטשל שמנסה עכשיו לשווא לשכנע את ממשלת ישראל שוואלה, אולי עדיף שלום על מלחמה), שחשף עד כמה קשה ועמוקה בעיית השימוש בסטרואידים אסורים בבייסבול. החשדות נגד קלמנס, אגב, מתייחסים בעיקר לשנים האחרונות בקריירה שלו, אלה שמשך עוד ועוד ועוד כי לא היה מסוגל לפרוש.

ויש גם פרישות שמשאירות אותך מניד את הראש ותוהה מה היה יכול להיות אילו. מרטינה הינגיס - שצברה אינסוף שיאים שמתחילים במילים "הטניסאית הצעירה ביותר ש..." - פרשה מטניס בגיל 22, למגינת ליבה של האמא המעט אובססיבית (שלא לומר מטורפת לגמרי) שלה. הינגיס היתה פצועה, הרגליים שהוכרחו לשחק טניס מגיל ארבע פתחו בשביתת מחאה, והיא רק רצתה לבלות ולדלג בין מיטות של שחקני גולף וכוכבנים לרגע. ארבע שנים מאוחר יותר, אחרי שניקתה את המערכת, ביצעה הינגיס קאמבק חצי מוצלח, עד שנכשלה בבדיקת סמים בווימבלדון 2007 והושעתה לשנתיים. וכך הילדה שהאמא המרעיבה שלה קראה לה על שם מרטינה נברטילובה, ששיחקה את טניס הנשים הכי יפה מאז ומעולם והיתה אמורה להפוך לגדולת השחקניות בהיסטוריה, תשתתף בעונה הבריטית הבאה של "רוקדים עם כוכבים".

שנה אחרי הקאמבק הראשון של דורון שפר, ישבנו שני עיתונאים בביתו המקסים בעין כרם. לשאלה אם ישחק גם בעונה הבאה הוא ענה שכן. כשהתעניינו איך הגיע להחלטה, הוא אמר שבכל קיץ הוא מעיף את הכדור לאוויר ורואה אם הוא חוזר. זה נחמד ככותרת לראיון בעיתון, אבל עם כל הכבוד למטאפורות, בסופו של דבר אי אפשר לנצח את ניוטון. הכדור תמיד יחזור, וההחלטה אם לתפוס אותו היא של הספורטאי, לא של הקוסמוס. וזאת החלטה קשה עד קורעת לב שכולם מתייסרים בה, ואף אחד לא יודע איך לגרום לה להכאיב קצת פחות.