פעם, לפני שנים, עשיתי כיפור בתל אביב. בין תפילת מוסף לנעילה שוטטתי ברחובות העיר העברית הראשונה. עצרתי לפני בתי הקפה הסגורים ליד "הבימה". בהיתי דרך חלונות ראווה דוממים "בכיכר המדינה". ביום ההוא צעדו בסך משפחות בלבוש חגיגי על פני דיזינגוף. ילדות בנעלי לק ובנים בחולצה לבנה שיחקו בכדור על גבול דרך נמיר. ולאורך כל מסע הכיפור הזה, צעדנו אני וחברותי על הכביש, נושמות את אוויר הים שהפציע מבעד לענני הפיח של היומיום. את תל אביב הזרה לדוסית כמוני, עטפה תחושה חגיגית ומוכרת. פתאום תל אביב הרגישה קצת בני ברק.
גם אלה שלא מאמינים בניסים עומדים תוהים אך עיר ללא הפסקה עוצרת את נשימתה. תיאוריות מופרחות לחלל, על הגורם המסתורי המוחק את נדידתם של מפלצות הפלדה במורדות איילון. המשנה צורתו של תל אביבי מהשורה להגותי ומהורהר. האלמנט החמקמק ההופך אנשים שביומיום מעדיפים לראות את בתי הכנסת כמבנה ארכיטקטוני מעניין ואת סידור התפילה על המדף אצל הסבתא, למשהו שאגדיר בזהירות "כאחר". אכן, "נתנה תוקף קדושת היום".
אך כמו כל תרבות מהעבר האסור, גם סופם של הרחובות הריקים הוא לתנועה. כבר כמה שנים שלצד הצועדים המשפחתיים ברחובות מתפתח מרי אזרחי-כיפורי. עבור אותם תושבים, הישיבה בשדרה על הספסל ולא בבית הקפה החביב עליהם למשך 24 השעות הקרובות, היא עינוי בפני עצמו. כי חייהם אינם חיים ללא הלאטה, ואם לא זה, באמת שעדיף כבר לצום.
עוד לפני שירד המסך על החוויה האלקטרונית הישראלית של המאה ה-21 הם יתווכחו בקולי קולות עם חברת הכבלים/ לווין על היעדר בידור מתאים להעביר את יממת הכלום וירוצו בבהלה לספרית הוידיאו הקרובה להצטייד במארז די.וי.די של הסדרה ההיא, העונה האחרונה, כדי להעביר את שעות על גבי שעות בבהייה בפלזמה שעל הקיר. רוטנים על שידורי הרדיו השומרים על דממת מַקלט ומתפללים חזק ועמוק שהיום הנורא והאיום הזה ייגמר. כי רק "קול דממה דקה ישמע".
אין ספק, ותזכרו היכן שמעתם את זה קודם. כי מלחמת תרבויות חילונית מתרגשת עלינו בכיפורים הבאים. ללא מגע יד חרדית. סובלנותו של המיעוט החופשי פוקעת. עד מתי הם יאלצו לוותר על מנגל בגג הבניין ביום החופש, בגלל השכנה שתעשה פרצוף? עד מתי לא ינצלו את שעות השקט במחלפים כדי לקפוץ לבקר את ההורים בגבעתיים? הרי ילדים תל אביבים ברולרבליידס ובכידוני אופניים לא יצעקו אליהם "יום כיפור!", מה הם דוסים?
הרי זה עידן ועדנים נשחטה כל פרה יהודית קדושה ברדיוס העיר. רק את כיפור נשאר להרוג ולפזר את האפר המנוח דרך אגזוזי המכוניות, שיחרשו שוב את שדות האספלט. ובא לתל אביבי הגולה לרודוס גואל.
אכן יש
משהו מאיים בניתוק המוחלט הזה שכופה כיפור על מנותקי הדת היהודית. אלה שלא מעוניינים בבית הכנסת וגם לא בקריאה שקטה של עמוס עוז, נטולת רעשי רקע ממונעים. אז, בשקט מטריף הדעת, כל אותם משמעויות כפרניות על משמעות עלולות להתגנב החוצה. פנקסנות יהודית של חשבון נפש, של למי עשיתי מה ולמה, עלולות לזקוף את ראשן המכוער.
ובתווך עומד לו היהודי החצוי, כועס. עצבני על יממה ללא הסחות ומיסוכים וקולו של הרחוב המשפחתי, זוגי, חברי, מטייל לו למטה ללא מפריע. הוא זועם על בתי הכנסת המלאים אדם, במקום מתחמי המועדונים בנמל. על אנשים בטליתות, על מדינה בכפרה, כי פתאום תל אביב מרגישה גם לו קצת כמו בני ברק.
