הרגשה של גזענות

כל אחד מהמוזכרים בכתבה (אנטון ואבי קזרנובסקי, ולאדי ירמישין, ארתור אברונין ואנטון שוטבין, יבגני ליוטרין וסימין עצמו) גדל בסביבה שונה, בבית שונה ולהורים שונים, ובטח למאמנים שונים בהבנה, בפילוסופיה, ובהכשרת שחקנים צעירים. כך שלהכליל את כולם תחת מכנה משותף אחד זה לא נכון, אלא אם כן היה נעשה תחקיר עמוק יותר שבאמת היה מוצא את הבסיס לבעיה.

האמת שבשלב מסוים, במהלך קריאת הכתבה, עלתה אצלי אפילו הרגשה של גזענות, כשאחד המאמנים אמר שאם כבר רואים בחור רוסי גבוה ברחוב מרב הסיכויים שהוא ימצא עם וודקה ביד.

לגבי מוסר העבודה, אני לא יכול להתייחס לכולם אלא רק לעצמי, וכמו שאמרו המאמנים, כנראה שזו לא הבעיה שלי. איך שאני רואה את הסיטואציה עכשיו, אחרי שנתיים בגרמניה שבמהלכן עברתי שינוי מיוחל - הבעיה אצלי היתה בעיקר בבגרות מנטאלית כשחקן משלים. 

איגור סימין במדי עירוני ר"ג, שומר על דריק שארפ (צפריר אביוב)

גדלתי בכל הנבחרות הצעירות, בצילם של רביב לימונד, יותם הלפרין, אנטון קזרנובסקי וליאור אליהו. כך שאת דקות המשחק שלי הייתי חייב להרוויח דרך הצד השחור יותר של המשחק שנקרא הגנה. משם המעבר לבוגרים היה טבעי, אך גם המשך ישיר לנישה שאליה נכנסתי כשחקן הגנה ולא תמיד יותר.

אשקר אם אגיד שלא קיבלתי הזדמנויות בארץ (גם אם היו מאוד מוגבלות) אך לא הייתי מספיק בוגר לזהות את המצב ולנצל אותו. היום זה שונה. שנתיים בגרמניה שינו אותי כשחקן וגם כאדם. אך לא הכל ורוד כמו שמציירים בארץ את התמונה לגבי חו"ל. הייתי בשתי קבוצות מאוד שונות: בשנה הראשונה בשאלקה 04' המטרה היתה להישאר בליגה, ואותה השגנו. אך לא שיחקתי שם את המשחק שלי, ולא הרגשתי שעשיתי את מה שהייתי אמור לעשות. האצבע מכוונת רק אלי. 

אנטון קזרנובסקי (במרכז) מקבל תדרוך מעודד קטש (אביהו שפירא)

בשנה השניה בגרמניה, שיחקתי בקרלסרוהה, היינו הפתעת העונה, וכמעט עלינו לליגה הראשונה. אני נבחרתי לחמישיית הבוסמנים של הליגה, אך השינוי אצלי חל אחרי תחילת הסיבוב השני. פה מצאתי את קצב המשחק שלי ואת החיבור בין הראש ולגוף ולרגליים.

תהליך השינוי לקח שנה וחצי ובאמת שבחצי בשנה האחרונה מאוד נהניתי מכדורסל ולא רק כצופה מהספסל או מהמגרש.

אני יכול להגיב גם לגבי אנטון קזרנובסקי, וזאת משום ששיחקתי איתו בעונה השניה בקרלסרוהה. הוא עובד קשה מאוד ומתאמן חזק וכן מתקדם. הוא ואני נעלמנו קצת מהרדאר בארץ, כי בגרמניה כדורסל הוא לא ספורט פופולרי במיוחד, ובטח בליגה השניה (שאגב מאוד חזקה - עד 6 זרים בקבוצה). 

אנטון פונקרשוב וסרגיי מוניה מנבחרת רוסיה (AP)

בנוסף לא ראיתי שאף אחד מהמוזכרים בכתבה, בין אם הם שחקנים או מאמנים במסגרת כזו או אחרת, לוקח אחריות על עצמו ומה הוא יכול היה לעשות יותר,

או לכוון יותר נכון את השחקן שברשותו. כולנו גדלנו והתחנכנו פה, וגם התפתחנו על יסודות דומים לשאר השחקנים הישראלים בני גילנו. כך שלהפוך את מקור הבעיה לזה, שעלינו מרוסיה זה לא נכון ואפילו לא רציני. זה להתנער מאחריות.