אלוהים עאלק

שבועיים לפני שהעיתון הזה ירד לדפוס קרו שני אירועים שנראים די מייצגים - ולגמרי הגיוניים - כשבוחנים את הקריירה של מייקל ג'ורדן במובן אבולוציוני. הראשון היה הצגתו בהיכל התהילה של האן.בי.איי; גדול הכדורסלנים בהיסטוריה קיבל את הכבוד שקיבלו רבים וטובים לפניו, עם כל הכבוד הרטרוספקטיבי הרגיל. השני, והפחות שגרתי, הוא הפיכתו למותג הספורט הראשון בהיסטוריה ששווה מיליארד דולר.

שווי המותג של ג'ורדן נמדד היום בראש ובראשונה על פי מכירות הנעליים הנושאות את שמו. בהקשר הזה פורסם ב־CNBC נתון שמפורר את המוח: המכירות של נעלי ג'ורדן, ששולטות היום ב־10.8 אחוזים משוק הנעליים בארצות הברית, חצו בשנה החולפת את קו המיליארד דולר. לשם השוואה, זה כפול מאדידס כולה (בארצות הברית, כמובן). לשם הקוריוז, נעלי "אייר ג'ורדן" אחראיות לחמישה אחוזים מההכנסות של נייקי העולמית כולה.

על פי הערכות בארצות הברית, הספורטאי הבא ששווי המותג שלו צפוי להגיע לתשעה אפסים הוא טייגר וודס, ואחריו לברון ג'יימס - הראשון גדול הגולפאים, השני גדול הכדורסלנים נכון להיום, ושניהם ספורטאים מאוד פעילים. ג'ורדן לעומתם לא דרך על פרקט כבר שש וחצי שנים, ועם זאת הוא ממשיך לייצר הכנסות בקצב שלא ממש עושה סימנים של לרדת. בין שתי העובדות הסותרות־לכאורה האלה עובר חוט מקשר די ברור, ובסופו מסקנה נחרצת: אבא זמן מחייך למייקל ג'ורדן. והחיוך שלו כל כך רחב שהוא לא נותן לשום דבר פעוט - כמו אופי מחורבן, נניח - להשפיע על הפופולריות והרווחיות של מספר 23 האגדי.

כמה הימורים עוד לא הרגו אף אחד

כמו הרבה סיפורים טובים, גם זה של ג'ורדן התחיל במפח נפש מסוים. בגיל 16 הוא ניסה להתקבל לקבוצת הנערים הבכירה, מה שנקרא ה־Varsity team, של התיכון שבו למד (בית הספר לייני בווילמינגטון, צפון קרוליינה, אם אתם בקטע של טריוויה). כעבור כמה ימים הוא ניגש להציץ ברשימה שהציגה את השחקנים החדשים; השם מייקל ג'ורדן לא היה שם. הוא הביט בה שוב ליתר ביטחון, ואחרי שלא ראה שינוי ממשי רץ לביתו, נעל את עצמו בחדר והתחיל לבכות. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה בקריירה שלו שמישהו העז להגיד לו שהוא לא מספיק טוב בשביל משהו.

בלי להיכנס לפסיכולוגיה בגרוש, ברור שזה היה הרגע שבו פרץ החוצה יצר התחרותיות שלו. ג'ורדן הלך לקבוצת הנערים המשנית של בית הספר, ה־Junior varsity, ובכל פעם שהיה ספק, דאג לבטל אותו - בדרך כלל עם דאנק לפנים או סל ניצחון. שנה אחת שם הספיקה כדי להבהיר את הנקודה; בגיל 17 הוא כבר היה הכוכב של הקבוצה הבכירה.

מדברים הרבה על קילינג אינסטינקט, וזה של ג'ורדן לא ממש הבחין בין יריבים לחברים לקבוצה. באימונים בקולג', בצפון קרוליינה של דין סמית הגדול, הוא היה מסתכל על מי מהחבר'ה שהתיישב לו על הכוונת ואומר "היום אטביע עליך"; לרוב הוא גם קיים. בכלל, הספתח שלו בליגת המכללות היה מושלם. הוא עזר ל"טאר הילס" לזכות באליפות כבר בעונה הראשונה שלו בקולג', כשקלע את סל הניצחון המפורסם בגמר הפיינל־פור של 1982 מול ג'ורג'טאון. אבל המעבר למקצוענים - על אף שהיה טבעי ומתבקש - היה קצת יותר מסובך.

במשחק האולסטאר הראשון שלו, שבאופן טבעי ומתבקש הגיע כבר באמצע העונה הראשונה שלו בליגה, ג'ורדן היה קורבן לאופי התחרותי שלו ולהייפ סביבו. אייזאה תומאס מדטרויט הנהיג אסטרטגיה התקפית מקורית למדי בקבוצת המזרח: אל תמסרו לילד הזה שמשתלט לנו על השער של "ספורטס אילוסטרייטד" ומרשה לעצמו לקלוע 28 נקודות למשחק כבר בעונת הרוקי שלו, הוא רמז למג'יק ג'ונסון ולג'ורג' גרווין, שמצידם שמחו לשתף פעולה. האולסטאר ההוא של 1984 הוא היום כמעט אגדה אורבנית במיתולוגיה של הליגה, אבל העובדות הסטטיסטיות מדברות בעד עצמן - ג'ורדן זרק באותו משחק תשע פעמים. עכשיו, תבינו: שחקנים אחרים זורקים תשע פעמים במשחק. לא ג'ורדן.

בתחילת דרכו באן.בי.איי, ג'ורדן שיחק בעיקר לבד. הוא לא בטח בחבריו לקבוצה - שמצידם, צריך לומר, לא היו על פי רוב מציאות גדולות - וכפועל יוצא מכך הודחו הבולס בסיבוב הראשון של הפלייאוף בכל שלוש העונות הראשונות שלו איתם. כשפגש את דטרויט, שהפכה ליריבה הגדולה ביותר של שיקגו בסוף שנות ה־80, הפיסטונס נקטו פילוסופיה הגנתית די פשוטה: כולם על ג'ורדן. דאבל טים, טריפל טים, מה שצריך. הם העדיפו ששחקנים כמו בראד סלרס או הוראס גרנט ינצחו אותם. אלא שבפועל לא ניתנה לסלרס, גרנט ואחרים ההזדמנות לנצח; ג'ורדן העדיף ללכת אחד על שניים, אחד על שלושה, עם ראש בתוך ההגנה ובקיר.

רק כשפיל ג'קסון החליף את דאג קולינס, בעונת 89'־90', ג'ורדן הבין - באופן הדרגתי, עקלקל ומלא מכשולים - שהאלמנט החסר ביכולות שלו הוא משחק קבוצתי. הרבע האחרון של משחק האליפות הראשון שלו, שאליו הגיעו הבולס ביתרון של 1:3 על הלייקרס, הדגים את זה: במאני טיים מצא ג'ורדן פעם אחר פעם את ג'ון פקסון לקליעות חופשיות. הרכז הלבן סיים את המשחק עם 20 נקודות, 10 מהן בדקות האחרונות. ג'ורדן סיים עם עשרה אסיסטים וטבעת.

אחרי הזכייה באליפות קיבלה שיקגו הזמנה לטקס חגיגי בבית הלבן. הקבוצה כולה התייצבה בוושינגטון, אלא שלג'ורדן היו תוכניות אחרות: הוא טען שהזמין חופשה משפחתית ושהוא לא יכול לבטל אותה. זמן קצר אחר כך יתברר שהוא הלך לשחק - ולהמר על - גולף.

לג'ורדן היה רומן מתמשך עם הימורים. כמה חודשים אחרי שהבריז לג'ורג' בוש האב, פורסם שהאלוף הטרי שם קצת יותר מדי כסף על גולף, פוקר וקוביות; הוא נאלץ לשלם 57 אלף דולר לג'יימס באולר, מלבין כספים וסוחר קוקאין מורשע. באביב 1993, כשהשעון הראה 2:30 בלילה וכשלמחרת משחק מספר 2 בגמר המזרח נגד הניקס, ג'ורדן נראה באחד מחדרי ההימורים הכבדים באטלנטיק סיטי. הצהובונים של ניו יורק חגגו, אבל הוא עצמו הכחיש מכל וכל שיש לו בעיה עם הימורים. עכשיו, בוודאי תניחו שפיאסקו כזה היה חייב להתבטא בפופולריות שלו. ואכן, היא עלתה. 

"אוקיי, על הפרק: שיפוץ הלובי, טיפוח הגינה וחידוש האינטרקום" 

כמה קללות עוד לא פצעו אף אחד

חודשים אחדים אחרי הפדיחה באטלנטיק סיטי פירסם ריצ'רד אסקינאס, איש עסקים סן־דייגואי ומהמר רציני, ספר על בעיות ההימורים שלו ושל ג'ורדן. בין השאר הוא חשף בו שכוכב שיקגו הפסיד לו יותר ממיליון דולר על מסלול הגולף.

הימורים, כבר אמרנו, היו חלק בלתי נפרד מהחיים של ג'ורדן. אבל לפני הספר של אסקינאס, אף אחד לא שיער עד כמה. כשחלק מהחברים שלו לקבוצה קראו ספר, הוא שיחק קלפים. כשאחרים נחו בצהריים, הוא שיחק בלאק ג'ק עם ז'יטונים של אלף דולר. פעם, כשהבולס חיכו בשדה תעופה בפורטלנד למזוודות שלהם, ג'ורדן הציע התערבות: 100 דולר שהתיקים שלי יגיעו ראשונים, הוא אמר. תשעה שחקנים הסכימו; הרי מה הסיכויים שמכל אנשי הקבוצה, דווקא הגופיות המלוכלכות שלו יגיעו ראשונות. כמה דקות אחר כך היתה היד שלו מלאה ב־900 דולר. ג'ורדן הסתובב אל איש התחזוקה של הקבוצה, שאותו שיחד מבעוד מועד ב־50 דולר, ואמר: "תשע מאות דולר על השקעה של 50. לא רע, אה?".

מי שהיטיב לתאר את המצב היה מי שהכיר את "אלוהים" טוב מכולם: אבא שלו, ג'יימס ג'ורדן. "למייקל אין בעיית הימורים. יש לו בעיית תחרותיות", אמר ג'ורדן סניור כמה חודשים לפני שנורה למוות בצפון קרוליינה.

אחרי הרצח פרש ג'ורדן בפעם הראשונה. מהר מאוד החלו לצוץ שמועות על כך שהקומישינר של הליגה, דייויד סטרן, הורה לו להיעלם זמנית בעקבות פרשיות ההימורים; אם באמת היה קשר בין אל"ף לבי"ת, זה פחות רלוונטי. מה שבטוח הוא שהתגובה הנסערת שלו למות אביו נתנה לקהל האמריקאי אפשרות לראות - ולו לכמה רגעים - את ג'ורדן כמו בן האנוש שמעולם לא היה. אבל הוא לא נתן לזה לעלות לו לראש. כשחזר לשחק, וצבר רצף שני של שלוש אליפויות, הוא שוב היה על־אנושי. מהבחינה הזאת צריך לומר שגם אם ג'ורדן האדם היה ועודנו שנוי במחלוקת, הרי שג'ורדן השחקן לא נתן -לאף אחד, אף פעם - שום סיבה לפקפק בו.

היצר התחרותי שלו לא נעלם גם בפלטפורמות אלטרנטיביות. דוגמה מובהקת באה באותה פרישה ראשונה מכדורסל, עם המעבר המשונה והכושל לבייסבול. והיו גם הפגרות - אחרי פרישות או בין משחקים - שבהן הפך את שולחנות הפוקר והבלאק ג'ק למגרש שלו. אבל בסופו של דבר, הפרקט תמיד היה מבחינתו הזירה המועדפת לביטוי התחרותיות שלו. ראשית, תמיד היו בה יריבים ראויים להביס - דטרויט, או הלייקרס, או יוטה. שנית, תמיד היה אפשר לארגן שם תחרות נוספת. אם היא לא היתה קיימת בצד השני של הפרקט, אז אין בעיה: ג'ורדן פשוט הפך את חבריו לקבוצה ליריבים.

בדיוק כמו שעשה עם האלמנטים החדשים שהיה מפתח מדי קיץ וחוזר איתם לליגה מדי סתיו - פוסט־אפ, יד שמאל, הגדלת טווח הקליעה - ג'ורדן תמיד ידע למצוא לעצמו אתגר חדש. בספרו The Jordan Rules חשף העיתונאי סם סמית, שהסתובב במשך שנה שלמה בין הרגליים של הבולס, כמה מהאתגרים האלה: פעם אחת, כשהרגיש שסטיב קר מקבל יותר מדי כבוד באימון, הוא התחיל לשחק יותר אגרסיבי. קר לא נשאר חייב, והחל לבצע עבירות חזקות בחזרה. מהר מאוד זה הפך למכות, ומי לדעתכם ניצח בקרב הזה: אדם שבנוי כמו מכונה ושיצר התחרותיות שלו לא היה מאפשר לו להפסיד בדמקה לבן שלו, או בחור לבן שיודע לקלוע ממש טוב ממצב נייח?

בפעם אחרת הוא ראה את צ'ארלס דייויס, שחקן ספסל אפור ששיחק בבולס מ־88' עד 90', מנסה לסדר כרטיסים למשפחה שלו. "הם לא צריכים כרטיס כדי לראות אותך יושב על הספסל", אמר לו ג'ורדן. "בשביל זה הם יכולים לבוא לבית שלך". להוראס גרנט, שחקן מסייע יעיל, הוא זרק פעם: "אתה אידיוט. אתה טיפש מדי בשביל לזכור את התרגילים שלנו, והרסת כל תרגיל שאי פעם ניסינו להריץ. צריך להיפטר ממך". והיה גם סטייסי קינג, פאוור פורוורד שאותו הגדיר ג'ורדן כ"שמן שבקושי מוריד שני ריבאונדים למשחק"; הוא אפילו הציע לשנות את שם העמדה של קינג ל"פאוור־לס פורוורד".

בוקר אחד נכנס קינג לחדר ההלבשה עם ארגז. "סטייסי", אמר לו ג'ורדן, "אני מקווה שיש לך שם ג'אמפ־שוט".

"אין, אני פשוט קרוע על גליליות"

כמה בגידות עוד לא גירשו אף אחת

הנימוסים של "אלוהים" לא היו הרבה יותר טובים כשנדרש להתמודד עם האנשים בחליפות. כשג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר של הבולס, שלח לניקס את צ'ארלס אוקלי - אחד מחבריו הטובים ביותר - ג'ורדן התחרפן. לגנותו של קראוס ייאמר שג'ורדן וגם אוקלי עצמו שמעו על העסקה לראשונה דרך הטלוויזיה; עם זאת, לזכותו של הג'נרל מנג'ר נזקפת העובדה שהוא זה שסידר לכוכב שלו מאמן־על (פיל ג'קסון), עוזר מאמן שהציג בפניו את התקפת המשולש המיתולוגית (טקס ווינטר), וצוות מסייע יעיל וטוב (פיפן וגרנט). ולא שזה עזר לו: אחרי הקטע עם אוקלי התחיל ג'ורדן לכנות את קראוס בשם Crumbs, זכר למבנה הרחב של הבוס שלו, שלעיתים הגיע לעבודה בחולצה מלוכלכת מסופגנייה של בוקר.

לפי The Jordan Rules, רק פעם אחת קרה שמישהו מהבולס ניסה להעמיד את ג'ורדן במקום: ביל קרטרייט, שחקן עם זכויות ובשום אופן לא בחור קטן או רכרוכי, מאס בהתנהגות של בכיר השחקנים. באחד האימונים הוא לקח אותו הצידה ואמר לו, "אם עוד פעם אחת אתה מלכלך, אני שובר לך את הרגליים". הרגליים של ג'ורדן, מיותר לציין, נשארו שלמות.

חלק מהיציאות הפחות ג'נטלמניות של ג'ורדן קיבלו פומבי בזמן אמת, אבל לציבור האמריקאי זה לא ממש הפריע. הרי ההתנהגות הג'ורדנית הטיפוסית היתה יכולה

 בקלות להתפרש - ולרוב אכן פורשה - כפרפקציוניזם מקצועני. ואם יש דבר שהאמריקאים יודעים להעריך, זה מצוינות. כל עונה שסיים כמלך הסלים (והיו עשר כאלה), כל שנה שהסתיימה עם טבעת אליפות (שש), כל עונה שבה נבחר ל־MVP (חמש), רק חיזקה את הקונצנזוס: הלו, מדובר כאן בכדורסלן הכי גדול אי פעם. אז מה אם הוא מהמר פה ושם, או גוער בחברים שלו לקבוצה. הוא מייקל ג'ורדן. ולמרות שלא תשמעו אותי מתווכח על גדולתו הספורטיבית, בלילות הקרירים תוכלו לשמוע אותי שואל מה ההערצה העיוורת לספורטאים - או ליתר דיוק ההערצה בעלת הראייה הסלקטיבית, שמבחינה רק במה שהיא רוצה להבחין - אומרת על החברה שלנו.

אחד הדברים שעזרו לג'ורדן ליצור ולשמר את התדמית שלו היה טריק די פשוט: הוא לא שיתף אף אחד במחשבותיו ובדעותיו. הראיונות איתו היו לקוניים ובנאליים, והוא בטח לא ניסה למנף את מעמדו כדי להשפיע על הפוליטיקה או החברה האמריקאית. באמצע שנות ה־90 הוא היה הספורטאי הפופולרי והמפורסם ביותר בעולם, אלא שכמו גיבור־על עצלן במיוחד, הוא בחר לא להשתמש בכוחות שלו. מה שמוחמד עלי היה לשחורים באמריקה, או מג'יק ג'ונסון לנשאי האיידס (או להומואים, או בהפוך־על־הפוך לחברה ההומופובית באותה תקופה באמריקה), הוא לא היה לאף אחד.

האוהדים זכו לשמוע על חייו של ג'ורדן דרך התקשורת, שתמיד ניסתה להכניס מעט אנושיות - לטוב ולרע - ברובוט המושלם. כש־The Jordan Rules ראה אור ב־1993 והציג אותו כאגו־מניאק שחצן, הגיבור לא הגיב. הוא התכחש לספר ההוא בשיטת הבת יענה: אם הוא יעשה כאילו הספר לא קיים, אולי הספר באמת לא יהיה קיים. אחרי הכל, במקרים מסוימים זה הצליח לו. אמריקה געשה כשנודע שחלק גדול מהעובדים במפעל של חברת נייקי בסין הם ילדים, אבל ג'ורדן - הפרזנטור המפורסם ביותר בהיסטוריה של החברה - שתק. הוא נשאל פעם, נשאל פעמיים, ובפעם השלישית אנשים פשוט העדיפו לסתום את הפה ולראות אותו עולה לעוד פייד־אוויי.

גם את חייו הפרטיים ניסה ג'ורדן להשאיר פרטיים, וגם שם זה לא תמיד עבד. ב־1991 הוא ניהל רומן עם קרלה קנאפל, זמרת לא מאוד מוכשרת אבל מאוד בלונדינית, ושילם לה 250 אלף דולר כדי שתשתוק. 15 שנה אחר כך תבעה אותו קנאפל על סכום של חמישה מיליון דולר, שג'ורדן התחייב לטענתה להעביר לה כשיפרוש. התביעה לא שרדה; המוניטין של ג'ורדן כן. גם כשנישואיו לחואניטה - שהחזיקו מעמד 17 שנה, ואפילו שרדו גירושים של חודש ב־2002 - הגיעו לסיומם באמצע העשור הנוכחי, זה לא ממש שינה את התדמית הציבורית שלו. הוא פשוט גדול מדי.

חואניטה ג'ורדן, אגב, קיבלה בהסכם הפיצויים 168 מיליון דולר. זה בערך 100 מיליון דולר יותר ממה שפול מקרטני שילם להתר מילס.

"ואז האבא הדתי אומר לבת הפאנקיסטית שלו" 'כמה את יפה'" 

כמה שנים עוד לא שינו אף אחד

ב־1992, כשמייקל ג'ורדן פירסם את משקה האנרגיה הנוראי "גייטורייד", הסלוגן הנבחר היה "בי לייק מייק". עכשיו תראו, אין ספק: הוא היה שחקן עצום. התגלמות האתלט האמריקאי המושלם. אבל אני שב ושואל, האם ג'ורדן הספורטאי גדול יותר מג'ורדן האדם? האם הספורט עצמו גדול יותר מהחיים עצמם? האם ממוצע קריירה של יותר מ־30 נקודות, ביקורים קבועים ב"עשרת המהלכים הגדולים של השבוע" ושש טבעות אליפות זה מספיק כדי לשים בצד את הדברים החשובים באמת? ובכן, כנראה שכן.

במבט לאחור נראה שג'ורדן השתמש בדברים הטובים כדי להשכיח את הרעים, וזה די התאים לאמריקה: היא גם ככה לא רצתה לשמוע דברים רעים על האליל שלה. אנשים לא יוצרים מיתוסים כדי להרוס אותם, והמיתוס ג'ורדן ניצל את מעמדו כדי לעשות ככל העולה על רוחו. הוא פרש וחזר, חזר ופרש, והקהל רק נעשה נאמן יותר. אלא שהוא עצמו היה תמיד גדול יותר מהקהל שלו, כפי שהיה גדול יותר גם מחבריו לקבוצה, מההנהלה ומהמאמנים, מהתקשורת - ובמידה מסוימת גם מעצמו. לכל הפחות, הוא בטח היה גדול יותר מהענף שהפך אותו למה שהוא.

רק היום, שש שנים אחרי שפרש, ארצות הברית מתחילה לראות את ג'ורדן בעדשה מעט רחבה יותר. נאום היכל התהילה שלו הוצג בכמה כלי תקשורת כקטנוני, אגואיסטי ושחצני; ההפך המוחלט מהנאומים המרגשים של דייויד רובינסון, ג'ון סטוקטון וג'רי סלואן, שהוצגו באותו לילה. עיקר הביקורת הושמע על התגובה של ג'ורדן לטענה שמועדונים ולא שחקנים זוכים באליפויות - טענה שהשמיע, אגב, הנואם ג'רי קראוס. "האם המועדון קלע 63 נקודות במשחק פלייאוף בודד?", שאל ג'ורדן על הבמה. "האם המועדון עלה לשחק בסדרת האליפות נגד יוטה עם חום של 39 מעלות?".

לצד התחושות הלא נעימות שיצרו ההתבטאויות האלה, היה גם משהו מנחם בנאום ההוא. בעיקר בהבנה שהוא לא השתנה: מייקל ג'ורדן - האיש, השחקן, המהמר, הנואם - הוא עדיין מייקל ג'ורדן. אין מה להיות מופתעים או נזעמים מהמילים שיצאו לו מהפה, כי זה פשוט הוא: זה שנותן לך אלף סיבות קטנות לשרוק לו בוז, ואחת גדולה לאהוב אותו.