שירות לאומי במדי אספניול
הדרישה לגייס את בן סהר לצה"ל היא חלק מתפיסה מיושנת. כמו הופעה של ישראלים אחרים בשלל במות בינלאומיות - גם הוא משרת את האינטרסים הכי בסיסיים של ישראל: הוא משפר את דימויה בעולם
שוב עולה סוגיית שירותו הצבאי של שחקנה של קבוצת "אספניול" הספרדית, בן סהר. שוב מתלהמים הטוקבקיסטים ודורשים משחקן נבחרת ישראל לפשוט את המדים הכחולים-לבנים (שהם גם צבעיה של אספניול) ולהתגייס לגולני, ושוב שולח צה"ל זימון לטירונות.
גל "פטריוטי" זה מגיע זמן קצר לאחר הגל הקודם, זה של אנשי "השמאל החדש", שנשאו, בין היתר, את דגל מלחמת החורמה ב"משתמטים", תוך שהם תוקפים את זה ש"לא יכול להיות חייל בצבא אבל מוכן לשחק חייל בקולנוע" (הרמיזה לגיבורי הסרט "בופור" ברורה).
הקריאות הללו בכלל, יחד עם איום ממשי שלאחר שיגיע בן סהר לשחק במדי הנבחרת לא יוכל לעזוב את הארץ בגין צו עיכוב יציאה מהארץ שיוציא נגדו צה"ל - מצביעים על חוסר הבנה בסיסי בכל הקשור למשמעות המושג "שירות לאומי", והאופן שבו תורם בן סהר ודומים לו לאותו דבר בסיסי היקר ללבם של הפטריוטים בטוקבקים ובלשכת הגיוס של צה"ל: מדינת ישראל.
חשוב להבין כי עוצמתה של מדינה מודרנית אינה נקבעת רק על פי מספר המטוסים, הטנקים והפצצות הגרעיניות או הקונבנציונאליות, ואפילו לא באיכות בני האדם שעומדים לרשותה על-מנת להפעיל את הארסנל שלה.
כל אלו חשובים כדי למדוד את כוחה הצבאי של המדינה, אולם עוצמתה בכלל נקבעת על-פי מדד רחב יותר של "חוסן לאומי", שכולל גם עוצמות אחרות, כמו זו החברתית (סולידריות חברתית, תמיכה בחלשים), הכלכלית (יציבות, מערכת תקינה של יבוא-יצוא), המדינית-דיפלומטית (קשריה עם מדינות אחרות ודימוייה, יכולתה לקדם את האינטרסים שלה ולזכות ללגיטימציה לפעולותיה) ועוד.
אם מבינים ש"חוסן לאומי" הוא מושג מורכב, אפשר לראות כיצד משחקו של בן סהר בשורות "אספניול" כמו הופעה של בר רפאלי, דודי סלע, איתי טיראן או אביב גפן בשלל במות בינלאומיות משרת את האינטרסים הכי בסיסים של מדינת ישראל: הוא משפר את דימויה של המדינה ומציג אותה כ"מדינה נורמאלית", בה גדלים ספורטאים, שחקנים, דוגמנים וזמרים מן השורה הראשונה.
הופעתם של אלו חושפת שוב ושוב את מה שכל כך קשה לחשוף בדרך כלל בפני הציבור הבינלאומי הרגיל לתמונות הקונפליקט: פנייה של "ישראל היפה", ישראל שמעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
דמותם החיובית של ישראלים אלו מסייעת מאוד בשיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל בפני קהלים רחבים שלומדים על ישראל במדיה.
בשנה האחרונה אני נמצא בשנת שבתון בספרד ואני יכול להעיד כיצד שמו של בן סהר - כמו גם אמנים וספורטאים שהופיעו כאן לאחרונה דוגמת אחינועם ניני או נבחרת הדיוויס של ישראל - מהווים משקל נגד מסויים לתקשורת ביקורתית במיוחד, וכיצד הוא משמש לא רק כחלוץ בקבוצתו אלא גם כשחקן חיזוק במערך הדיפלומטיה הציבורית.
תרומתם של כל אלו כלפי חוץ גדולה כמעט כמו תרומתם כלפי פנים, בגאווה שהם מסבים לרבים מהישראליים: כי גאווה במדינה – בין אם היא מתמודדת מול נבחרת ספרד בטניס או מועמדת לאוסקר – היא גם גאווה באנשים שמייצגים אותה.
ברור שצריך לברור את אלו ששירותם הלאומי ייחשב כתרומה שלא-במדים לחוסנה הלאומי של ישראל, אבל לפחות לגבי המובחרים שבהם זה אפשרי. בהחלט אפשרי לתרום למדינה לא רק על גדר המערכת (מה גם שברור שאיש מהמוכשרים שהוזכרו כאן לא היה מגיע לשם) אלא איש-איש ואשה-אשה יתרמו על-פי כישרונם וכישוריהם.
רק צריך לשנות את ההגדרה ולקבוע שמשחק בנבחרת ישראל (ללא תגמול) למשך שלוש שנים בוודאי שקול לשירות לאומי – ובן סהר יוכל להמשיך לשרת את המולדת, בספרד, בישראל ובכל מקום שאליו יגיע, כנציגה של מדינתנו היפה.
ד"ר מוטי נייגר, מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה
