מה גורם לאישה לחטוף עובר מבטן אמו?
סדיזם? טירוף? בדידות? ניסיון להציל את חיי הנישואים? ארה"ב מתמודדת עם עלייה ניכרת של חטיפת עוברים מנשים הרות על ידי נשים שמוכנות לעשות הכל כדי שיהיה להן ילד. תינוקה של רוזמרי, גרסת המציאות
הכל כבר היה מוכן בבית משפחת ביקה שבאוהיו. אחד מחדרי הבית נוקה וקושט, בקבוקים להאכלה הוצבו בכוננות חגיגית ומוניטור מעקב אלחוטי קטן הותקן במטבח כדי להבטיח את שלומו של התינוק החדש שעתיד להגיע לבית ממש בקרוב. מחוץ לחלון התנופף לו דגל ארה"ב, זקוף קומה, בולט בצבעיו העזים על רקע מרפסת העץ הלבנה. הכל היה מוכן. ובעיקר התואר החדש היה מוכן, מתהדר בצליל המרגיע והיציב ששני אנשים שחיים יחד מחכים לו כבר שנים: משפחת ביקה. לא עוד מישל ותומאס. משפחת ביקה. והיא כבר הייתה ממש במרחק נגיעה.
כשמישל, ,39 בישרה לבעלה יום אחד כי הצליחה להיכנס להריון בשנית, זמן קצר לאחר ההפלה שחוותה, לא היה מאושר ממנו. כשהחלה פתאום לתפוח, קילוגרמים של אימהות נערמים על גופה, ידעו השניים היטב - הנה היא מתקרבת, משפחת ביקה. גאים ונרגשים הם עידכנו את השכנים שלהם בכל התפתחות שקרתה במהלך ההריון הארוך, משלבים באופן תדיר בדבריהם משפטים מהסוג שאומרים אנשים בעלי חלומות מתוקים לגבי העתיד, כמו "כשיהיו לנו ילדים"... אלא שההריון, מצידו, רק הלך והתמשך ונמתח. התינוק פשוט סירב לצאת החוצה.
ואז, ב27- בספטמבר, שנת ,2000 חזרה מישל הביתה במפתיע כשבידיה עולל קטן ובריא. הלידה, הסבירה, הייתה מהירה, קלה ובלתי צפויה. אמבולנס הסיע אותה לבית החולים הקרוב, והיא עזבה את המוסד הרפואי בבהילות בגלל התרעה מפני התפרצות של שחפת. השמחה, כמעט מיותר לציין, הייתה אדירה. משפחת ביקה הייתה מוכנה, והסדקים הראשונים שכבר התחילו להתגלות בה נעלמו כליל מעיניו של מי שהוצף באושר פתאומי.
אבל הבעיה הגדולה באמת לא הייתה האיחור האופנתי של העולל הרך. הבעיה האמיתית - שמישל ידעה עליה, ותומאס עוד לא - הייתה שהיא מעולם לא נכנסה להריון.
בטן מלאכותית
המקרה של מישל הוא רק אחד מתוך 13 מקרים שתועדו מאז 1987 של "רצח קיסרי:" רצח של אישה בהריון על ידי אישה אחרת הפותחת את בטנה וחוטפת ממנה את העובר. כל המקרים המתועדים פרט לאחד, אגב, אירעו בארה"ב. הרוצחות מגלות על פי רוב חוש אלתור ויכולת העמדת פנים שמוליכים שולל את סביבתן כולה. בזמן שבני הזוג ביקה חילקו סיגרים לחברים שאירחו בסלון ביתם - במסיבה שערכו לכבוד מייקל, בנם החדש, שהועבר בגאווה מיד ליד - חיפשה המשטרה נואשות אחר תרזה אנדרוס, ,23 תושבת האזור שנעלמה כמה ימים לפני כן.
אווירת החג שהשתכנה בבית העץ הלבן חלפה במהירות. פירוט השיחות היוצאות מהטלפון הנייד של הנעדרת הוביל היישר למישל, שנפגשה איתה בבוקר היעלמה לאחר שגילתה עניין בקניית הג'יפ המשפחתי השחור של בני הזוג אנדרוס. ככל הנראה נפגשו השתיים לראשונה במחלקת בגדי התינוקות בסניף המקומי של "וול מארט." האחת חיפשה בגדים, השנייה תינוק.
תשאול מהיר וחקירת בזק שקיימה המשטרה פער ברגע אחד את הסדקים בסיפורה של האם הטרייה: בבית החולים מעולם לא שמעו עליה; באוהיו לא הייתה בהלת שחפת; בגופה אין כל זכר לסימני לידה. את גופתה של תרזה, ירויה בגבה, חתך עמוק ניכר בבירור לאורך בטנה ההריונית הריקה, גילו החוקרים מתחת לשכבת בטון טרי מחוץ למוסך של הבית.
עוד במהלך אותה מסיבת לידה נראתה מישל מוטרדת. היא כמעט לא דיברה על התינוק החדש, זה שכל כך ייחלה לו. המסתורין שאפף את פרשת גב' אנדרוס הנעדרת, שנעלמה רק כמה רחובות מכאן, היה לנושא השיחה העיקרי שהציף את הסלון. פתאום פנתה מישל אל אחד משכניה, שהיה לידה, ואמרה לו: "ראלף, אתה יודע, מי שעשה את זה לאנדרוס ההיא היה בטח אדם מאוד אכזרי או מאוד מרושע."
הסיבה העיקרית: יחסים עם הבעל
אבל אפילו האבחנה הזו של אחת הרוצחות לא שופכת אור על המעשה האפל והבלתי נתפס של ניתוחי הרחם חסרי הרחמים. סדיזם? טירוף? בדידות? לחץ חברתי? מה בדיוק מוביל נשים "נורמליות לגמרי," רובן אמהות בעצמן, לביים הריון במשך חודשים ארוכים, ואז, בוקר אחד, לעקור עובר היישר מתוך רחמה של אישה אחרת?
"הסיבה העיקרית שזיהינו פעם אחר פעם אצל רוב הנשים שהיו מעורבות בתקיפות כאלה היא רצון עז לשמר, בכל מחיר, את היחסים המתפוררים שלהן עם הבעל," מסבירה פרופ' אן וולברט בורגס, חוקרת מ"בוסטון קולג"' אשר עמדה בראש המחקר המקיף ביותר שנערך בנושא עד כה, בראיון ל24" שעות." "הן לא מצליחות להיכנס להריון, וחושבות שאם יביאו ילד לעולם יוכלו למנוע מהנישואים להתפרק."
תבנית הפעולה קבועה להפתיע וכמעט תמיד חוזרת על עצמה: אישה שסובלת - או סבורה בטעות שהיא סובלת - מעקרות, מתחברת עם אישה בהריון שגרה באזור שלה ומבססת איתה קשרי אמון וחברות. היא מקווה כי תינוק חדש שתכניס לביתה יציל את היחסים המדשדשים עם הבעל. באותו זמן ממש מתחילה הצגת ההריון שלה עצמה. לרוב היא מתאפיינת בעודף משקל רב עוד לפני התרמית. כדי להוסיף אמינות לסיפור שלה היא מסתייעת במגוון עזרים חיצוניים: בגדים רפויים, בטן מלאכותית, צילומי רנטגן גנובים, כדי להונות את הסובבים אותה. בן הזוג בדרך כלל משוכנע לחלוטין כי בקרוב יהפוך לאב. הוא, כמובן, לא מעלה על דעתו איך תתבצע הלידה.
ואז, לעתים אחרי מחקר מקיף ברשת או בקורסים רפואיים בנושא ביצוע ניתוחים קיסריים, מבצעת התוקפת את זממה בעזרת חפץ חד: מספריים, מפתחות רכב, סכין מטבח. לאחר החטיפה מתייחסות הרוצחות בדרך כלל אל התינוק באופן חיובי ומשתדלות לטפל בו כמיטב יכולתן.
מבצעים כאלה, שמסתיימים לרוב באם שמדממת למוות ובעובר שנמשך בכפייה אל העולם והופך טרם זמנו לתינוק, מתוכננים בדקדקנות, לפחות עד שלב מסוים, וכוללים עבודת תצפית ומחקר מקדימה" .הן מאוד מאורגנות ומחושבות," אומרת בורגס, שבמסגרת המחקר גם נפגשה בבתי כלא עם כמה מהרוצחות המורשעות. "אבל רק עד לרגע שבו מתבצעת ה'לידה.' אחרי זה מגיעה הנפילה, כי מאיפה יביאו תעודת לידה? איך יגרמו לגוף שלהן להיראות כאילו ילדו לא מזמן? אף אחת מהן אינה פסיכופטית. הן נשים עם הפרעת אישיות, ומצאנו שרבות מהן נתונות תחת לחץ גדול מצד המשפחה או הבעל להביא ילד לעולם."
הת'ר סניבלי. לא זכתה לראות את תינוקה. צילום: אי. פי.
גופה בארון
במהלך כל חודש יוני האחרון ציפתה היידי קיד, אמריקאית שעובדת במערכת הבריאות, לקולו של הטלפון. זה היה אמור להיות אחד מהבקרים האלה שבהם הטלפון לא מצלצל. בבקרים כאלה הוא שר. בבקרים כאלה כל דבר, מרוב ציפייה, נשמע בטעות כמו צלצול טלפון. מצדו השני של הקו היה אמור להישמע קול מחויך, קצת עייף, המבשר סוף סוף: גב' קיד? התחילו לבת שלך, הת'ר, צירים. במקום זאת, הקול שעל הקו בישר לה שהתחילו לבת שלה, הת'ר, צרות.
הסיפור דומה כל כך לזה של מישל. הת'ר סניבלי, ,21 שהתגוררה באורגון והרוצחת שלה, קורינה רוברטס, ,27 הכירו באינטרנט וקבעו פגישה כדי להחליף ביניהן בגדי תינוקות. שתיהן - כך לפחות חשבה סניבלי - מצויות בעיצומם של חודשי ההריון, ועל בסיס מכנה משותף זה הפכו לחברות.
כמה שבועות לאחר מכן התקשרה רוברטס למוקד החירום הרפואי והודיעה כי ילדה בביתה. צוות האמבולנס שהגיע למקום מצא את בן זוגה כשהוא רכון מעל תינוק מת, מנסה לשווא להחיות אותו. רוברטס התשושה הועברה באופן מיידי לבית החולים המקומי, שם קבעו הרופאים חד משמעית כי בניגוד לטענותיה המטופלת לא הייתה בהריון בחודשים האחרונים.
חיפוש שערכה המשטרה בבית מאוחר יותר הוביל את החוקרים אל גופתה של סניבלי שאוכסנה בתוך אחד הארונות" .הת'ר תמיד הייתה אדם שבוטח בכולם," סיפרה היידי, אמה, לתקשורת, לאחר פרסום הפרשה.
המקרה הזה, ולצדו שתי פרשיות דומות שאירעו בשנה שעברה, העלו מחדש אל המודעות הציבורית את התופעה המזעזעת, שגרמה לנשים הרות רבות להרגיש מאוימות ולא בטוחות יותר בביתן. עם זאת חשוב לציין כי במדינה ענקית כארה"ב, 13 מקרים ב22- שנה לא מגדירים את הפשע כנפוץ.
התינוק שנחטף על ידי מישל ביקה עם אביו. צילום: אי.פי
גניבת עוברים ותינוקות
מה שכן מדאיג את הרשויות במדינה הוא העלייה הניכרת לא רק בחטיפות עוברים, אלא גם בחטיפת תינוקות. 265 מקרים כאלה תועדו מאז 1983 בארה"ב לבדה, והמקרים האחרונים ניחנים באלימות רבה יותר מתמיד. "בינתיים אנחנו רק מזהים עלייה בכמות המקרים ובעיקר ברמת האגרסיות של ביצוע החטיפה," מספרת פרופ' בורגס, שעובדת כבר שנים בשיתוף פעולה עם האף-בי-איי. שני סוגי החטיפה נובעים ממניעים דומים, היא מסבירה, אלא שהסוג הראשון מהווה קפיצת מדרגה רצינית במרחק שהנשים הללו מוכנות ללכת כדי להניח בחיקן ילד קטן.
קת'י נאהרני, חוקרת בכירה מטעם "המרכז הלאומי לטיפול בילדים נעדרים או מנוצלים," הפועל בחסות משרד המשפטים האמריקאי, מסבירה כי השינוי הזה נובע דווקא מעליית המודעות של בתי החולים עצמם כלפי הסכנה. "מאחר שמוסדות בריאות רבים חיזקו את מערך האבטחה שלהם, קשה יותר לחוטפת התינוקות למצוא שם את מבוקשה," מסבירה נאהרני.
"לכן הפשע עבר להתבצע בבתים פרטיים ובמקומות אחרים, כמו מרכזי קניות ורחובות. ככה עולה פוטנציאל האלימות: בתי חולים הם מקומות ציבוריים שהרבה יותר קל לזהות ולתפוס בהם את החוטפת. בבתים הסיפור אחר לגמרי. מהרגע שהדלת נסגרה, אף אחד לא מפריע לה. אם האם מתנגדת, החוטפת עלולה להפעיל אלימות כדי להשיג את המטרה האחת שלה - לקחת משם את התינוק."
הפתעה לשכנים
"אני כל כך מופתע," אמר אחד השכנים של הזוג רוברטס לצוות של אחת מתחנות הטלוויזיה האמריקאיות, כשהוא עומד לא הרחק מביתם הרעוע, המוקף בעשב, של הזוג. אפילו צוותי המשטרה, שכבר ראו בחייהם כמה זירות פשע מגואלת בדם, יצאו מזועזעים ודיווחו על קושי מיוחד בחקירת האירוע. הפסיכיאטר הקבוע של רשת הטלוויזיה איבחן כי מדובר במעשה האופייני ל"תרבויות פרימיטיביות, שבהן אישה מרגישה צורך בוער לבסס את זהותה כאם."
"לי הם נראו כל כך," משתהה השכן המזוקן לרגע, "כל כך נורמליים. אמריקאים שפשוט חיים את החיים שלהם."
מילים דומות מאוד השמיעו גם השכנים של בני הזוג ביקה בתחילת העשור, כשבית העץ הלבן עוד היה מוקף סרטים צהובים שמתחה שם המשטרה. "פעם חשבתי שאנשים שמשתגעים מראים סימנים מקדימים לפני זה," אמר אחד מהם לכתב של מקומון.
כי הכל היה מוכן לגמרי לקראת בואו של מייקל הקטן לבית שבאוהיו. אפילו דגל הלאום התנוסס בחוץ. לכתבי העיתונות שגדשו את רחובות העיירה הקטנה רבאנה סיפרו העובדים בבית המרקחת המקומי כי זמן קצר לפני שהתפוצצה הפרשה נכנס לשם תומאס, חיוך ענקי מרוח על פניו, ובישר להם שהנה, עכשיו הוא אבא, עכשיו יש לו בן קטן. הוא רק בא לקנות לו כמה דברים חדשים.
זמן קצר אחרי שעזבה המשטרה את ביתה נכנסה מישל לחדר המקושט של מייקל - זה שהוכן רק לכבודו - אולי כדי להיפרד. דקות ספורות לאחר מכן הצמידה אקדח לפיה וירתה, בדיוק כמו אביה עשרות שנים לפני כן. חמישה ימים היה לבני הזוג ביקה תינוק. במשך חמישה ימים הם היו סוף סוף משפחת ביקה, עם הצליל המרגיע של יציבות שיש למילה הזו.
לפנייה לכתב/ת 
