ויקינגים, גרסת המטאל

דמיינו לעצמם עיירה קטנה בצפון פינלנד. בחוץ מושלג וקר. בבית קטן עשוי עץ יושבים סביב שולחן עגול שישה גברים. הם בדיוק חזרו מיום מפרך של קטיף דובדבנים ואוכמניות בשלג. לכולם זקן ארוך עד החזה וכוסות בירה גדולות בידיהם. לידם דולק האח ועל צלילי גיטרות ודיסטורשן שבוקעים מהרדיו שעל השולחן, הם שרים בקולי קולות שירי עם ויקינגים וצוחקים בגסות.

הסצנה שלעיל אולי לא באמת מתרחשת בחייהם של להקת "קורפיקלני", אבל זו פחות או יותר התמונה שמצטיירת למאזין בראש, ברגע ששומעים את שיריהם.

בסוף שנות ה-90 יצאה להקת "קורפיקלני", "חבורת היער" בשבילכם, לדרך. בהתחלה היא נקראה "שאמן", אבל בתחילת העשור הנוכחי היא החליפה את שמה. עכשיו, כשמאחוריה שישה אלבומים, היא מגיעה גם לישראל. 

ביום שישי הבא (16.10) ינחתו המטאליסטים השורשיים במועדון הבארבי בתל-אביב, ומסתבר שבקרב הקהל הישראלי, הציפייה ללהקה הזו היתה רבה. יותר משבוע לפני המופע, כמעט אזלו כל הכרטיסים. מסתבר שההכלאה המוזיקלית של "קורפיקלני", שנקראת "פולק מטאל", לא פופולרית רק באזור סקנדינביה.

אז איך לעזאזל הגיע הפולק גם למטאל? דווקא הפעם, הסגנון לא מביא איתו שירים שקטים של "סינגר-סונגרייטרים", אלא את המשמעות המקורית והעממית של המילה "פולק" - פולקלור. "קורפיקלני" לוקחים את הנעימות העתיקות, משפצרים, מפזרים אווירה קומית קלה ומדביקים הכל אל תוך רעשי המטאל. "אין לנו באמת דרך לתרגם למילים את מה שאנחנו עושים", אומר ל-ynet בסיסט הלהקה, ג'ארקו אלטונן, "אז אנחנו נאלצים להיות תחת סצנת הפולק-מטאל, שכל להקה בה מאוד שונה מהשנייה. אני לא באמת יודע מה לחשוב על ההגדרה הזו. זו תווית, כמו כל תווית מוזיקלית אחרת. לפעמים גם טוב שיש תוויות".

"קורפיקלני". קטיף דובדבנים ורעשי דיסטורשן

זמר וגיטריסט הלהקה, יון ג'רבלה, הוא זה שהנהיג את הלהקה אל ימי הקדם. "כשהיינו בני נוער, לפני הרבה זמן גרנו בדרום פינלנד ומאוד היינו בעניין של מוזיקת מטאל ורוק קלאסי", נזכר אלטונן, "'איירון מיידן', 'וואספ', 'קיס' ו'מוטלי קרו' - אלו היו הלהקות שהכי אהבנו. ניגנו יחד, אבל אז בתחילת שנות ה-90, יון עבר לצפון פינלנד ועזב הכל. הוא הלך לטייל שם ולחיות עם חקלאים בחווה. זה ממש שינה לו את החיים, הוא התחתן שם והחל להיכנס עמוק לתרבות הישנה.

"אחרי כמה זמן הוא חזר לדרום והחליט לחבר את שתי האהבות שלו יחד: את המטאל מהילדות ואת מוזיקת העם שגילה. מאוד היה לנו טבעי להצטרף אליו למסע".

ויצאתם למסע גם בחיים? אתם חיים בבית קטן בערבה?

(צוחק) "לא, זה קודם כל במוזיקה. אני לא חושב שבאמת מצפים מאיתנו לחיות במערה באמצע היער או לצוד דובים במו ידינו ולאכול אותם. למרות שלפעמים אנשים יכולים להתבלבל: לפני כמה שנים שאל אותי עיתונאי אם בבית שלי יש חשמל, למרות שהוא התקשר אליי לטלפון הסלולרי. אני אוהב את הגישה הכללית של הלהקה אבל זה לא חלק מסגנון החיים שלנו. להקות פולק מטאל מפינלנד עושות את מה שהן עושות מכל הלב ויש במוזיקה שלהן הרבה מאוד כנות".

וגם הרבה צחוק.

"זה הרעיון העיקרי של הלהקה ושל המוזיקה - לעשות כיף לעצמנו ולאחרים. אם אתה יכול לשמוע את זה אצלנו, אני שמח שהצלחנו. יש כל כך הרבה להקות מטאל בעולם שמנסות להוכיח שהם מאוד 'מרושעות' ושהחברים מעבירים את חייהם בייסורים.

"אנחנו לעולם לא נהיה חלק ממשהו כזה ולכולם יימאס מהמטאל הזה בשלב מסוים. אז כשתלך לפסטיבל מטאל ובמשך שלושה ימים כל הלהקות ישמעו ויראו אותו דבר, שבוע לאחר מכן, הדבר היחידי שתזכור זה אותנו. אנחנו כל כך שונים מהשאר ואנחנו כל הזמן מנסים לתת לאנשים משהו אחר, לא משנה איזו חרא של מוזיקה הם אוהבים".