"יולדת? היום? איזה מין תאריך ליומולדת?"

בדיוק ביום בו חגגתי 38 שבועות להתנחלותו של העוברצ'יק בין הצלעות שלי בואכה הסרעפת, הרגשתי מיעוט בתנועות שלו, מה שהיה חריג כי עד אז הוא היה עובר פעיל ביותר. אחרי סיפורי הזוועה ששמעתי + הלחץ הפולני והמחשבות האובדניות שגם ככה הן חלק ממבנה האישיות שלי, החלטתי ללכת לבדוק.

הגעתי למיון נשים, שם חיברו אותי למוניטור ודחפו לי במשך שעה ממתקים בכמויות. העוברצ'יק עשה טובה שהזיז ת'צמו, אבל הזיז וזה מה שחשוב. כולנו נשמנו לרווחה. הדופק תקין, העובר זז. תיכף משתחררים הביתה.

רגע לפני שהרופא חתם לי על מכתב השחרור הוא קרא לי לאולטרסאונד. נוהל רגיל. כבר משתחררים. אז, עוד הייתי אופטימית.

הוא הסתכל בעיון על המסך הקטן. "תשמעי", אמר. "יש מיעוט מי שפיר ויחד עם מיעוט התנועות שהרגשת אני מציע שנעלה אותך לחדר לידה עכשיו, ניתן לך זירוז ותלדי היום".

"מה היום? מה עכשיו?" נחרדתי. אין לי תיק. ותחתונים. ומטען לטלפון. ומי יוציא את הילד מהגן. וחוצמיזה ה-30.9 היום, ואיזה מן תאריך זה ליומולדת? נורא קשה לזכור! ומה לידה עכשיו, מה? הצילו!

הרופא לא ממש התרגש מהפרצוף המבוהל שלי ורשם לי טופס אשפוז לפני זירוז. הרגליים שלי התחילו לרעוד בלי שליטה.

בשעה 16:00, אחות מחומצנת עם קול של מעשנת כבדה הודיעה לי ש"יש לחץ נוראי בחדרי לידה. נאשפז אותך ביולדות עד שתתפנה מיטה ונעלה אותך לזירוז". וכך מצאתי את עצמי שוכבת על מיטה ביולדות ב' בחדר עם מתנשפות וצורחות, מסתכלת על התקרה בשעמום, סופרת את כתמי הלכלוך שעליה ומחכה שיגידו לי שהתפנתה מיטה ואני עולה ללדת.

בשעה 19:00 כבר חיסלתי למתנשפת שלידי את כל העוגת שמרים שהייתה לה, סיימתי את העיתון היומי ואפילו את חוברת התשבצים שהצורחת משמאלי הביאה. היא גם ככה עסוקה בנשיפות והוצאת קולות סובלים, זה לא שהייתה פותרת עכשיו איזו תפזורת.

ב-20:00 הגיע המר-בחור אחורי שהרדים את הילד, ועוד שתי חברות. זו כבר הייתה נראית לנו שעה סבירה להעלות אותי לחדר לידה.

ב-22:00, אחרי שקצת התחלנו לאבד את סבלנותנו, הודיעה לנו אחות נחמדה שהגענו להיות ראשונים בתור לזירוז והמיטה הבאה שמתפנה בחדר לידה היא שלנו. אה, ושהיא נורא מצטערת, אבל יש טירוף ועומס של לידות ושזה בטח בגלל "עופרת יצוקה" ועוד קצת סבלנות ואני יולדת.  אז זהו, שסבלנות כבר קצת פחות הייתה לי. ממש פחות.

ב-24:00 הבעל כבר נרדם בישיבה ולי כבר לא נשארו יותר כתמים לספור (וכן. כבר ספרתי גם את הכתמים שהריר שלו השאיר על הכיסא). רגע לפני שהתכוונתי לקום לעמדת האחיות ולהפוך שולחנות כיאה ליולדת, התחלתי להרגיש משהו שם למטה ולא מההוא. לא יכול להיות, חשבתי. יש לי לפחות עוד שבועיים אם לא שלושה עד ללידה טבעית. התעלמתי. אחרי חצי שעה, הכאב כבר היה ממש חזק וכבר בלתי ניתן להתעלמות. ב-1:30 כבר היה לי מספיק כואב כדי שיראה לי לגיטימי ללחוץ על כפתור האחיות ולהזעיק אותן אלי. אחות מנומנמת הגיעה ואיך שראתה אותי פצחה ב:"תיכף מתפנה מיטה. הבאה שעולה לחדר לידה זו את".

הסברתי לה שלא קראתי לה בשביל זה ושכדאי שתיכף ומיד תבדוק לי פתיחה כי נראה לי שמרוב שיעמום התחלתי לפתח לבד צירים. היא הסכלה עלי במבט עקום, הסבירה לי שהמשמרת שלה כבר מסתיימת ושהאחות שמחליפה אותה תבוא עוד חצי שעה לבדוק אותי. הדם כבר עלה לי לראש, התיישבתי במיטה ותוך כדי ציר כואב במיוחד שאגתי עליה שהיא בודקת אותי תיכף ומיד! הבעל התעורר...

האחות נבהלה וצייתה. מזל! יש לך פתיחה של יותר מ-4 וחצי אמרה. מיד עכשיו לחדר לידה! עד שהגעתי לחדר לידה ועד שנבדקתי שם כבר הייתה פתיחה של 8.

"אפידורל, אפידורל", צרחתי בלי קול. בחיי, איך אפשר לצעוק כשכל כך כואב? מרדים רגוע ונחמד (בניגוד גמור לכל ציפיותיי) הגיע מיד ונתן לי את הזריקה המיוחלת.

תוך שעה ראש קטן ומלא בשערות שחורות כבר בצבץ ומיד אחריו גוף ורדרד וצווחני. וככה נולד לו ב-1.10 (דווקא תאריך שקל לזכור) תינוקי חדש-דנדש בלידת בזק. אז בכל זאת כנראה היה יתרון לעובדה שהייתי מאושפזת. לא נראה לי כיף גדול ללדת באמצע הסלון עם התיק ביד.

והזירוז? כמו שהבנתם, אני עדיין מחכה שתתפנה מיטה וכבר מעלים אותי לזירוז. אני הבאה בתור. נשבעים.

• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO, נשואה ואמא לילד+תינוק. לכל הטורים של ליאת.