אני לא שיחקתי משחקים. כשלקחתי את קורס הפיסיקה הראשון בחיי, בגיל 35, זה היה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, והפרופסור שלי היה וולטר לווין, אחד המרצים המוערכים ביותר במוסד. לווין הוא איש שכל כך נוח לו עם ווקטורים, שהוא משרטט אותם לפני משתתפי השיעור בסנדלי Teva.
אוקיי, לא הייתי ממש ב-MIT. ו"לקחתי" קורס זו אולי הגזמה. צפיתי בנוחות באחת ההרצאות של לווין בווידאו, בחצר האחורית של ביתי בברוקלין, וגם אני נעלתי סנדלים (אבל לא של Teva; לי יש סטנדרטים).
לווין הוא הכוכב הפורץ של תוכנית ה-OpenCourseWare
– תוכנית קורסים פתוחים של MIT, מה שהמוסד מגדיר "הוצאה לאור אינטרנטית" של פחות או יותר כל שיעור שנלמד באולמיו המקודשים. על צורת הלימוד הדינמית שלו והפעלולים התכופים (בניית מטוטלת אנושית, חבטת כדורי גולף אל תוך חלונות זכוכית), שיעוריו של לווין מורדים על ידי חסידי פיסיקה בכל העולם והוא הופיע על העמוד הראשי של הניו יורק טיימס, בתור האישיות המזהירה הראשונה של לימודי האינטרנט הפתוחים.
המעריצים של הפרופסור הם דוגמה לסוג חדש של סטודנטים שמשתתפים בסוג חדש של לימוד, אחד שנבנה סביב הספרייה העצומה של תכנים של קורסים ללימוד חופשי באינטרנט, המוצעים על ידי רבים מהיכלי ההשכלה הגובהה.
מתוך אתר הפרוייקט של MIT
למה שמישהו שלא משלם 38,000 דולר או מקבל נקודת זכות אחת ייקח על עצמו את הלחצים של קורס של MIT? סיבה אחת היא, שה-OCW מציעה לימודים ברמה עילית על פי דרישה.
תלמידי מכללות פחות טובות יכולים להשתמש במורה כמו לווין כדי למתוח את שרירי המוח שלהם (32 אחוז ממשתמשי ה-OCW של MIT רשומים למכללות אחרות). מורה תיכון לפיסיקה יכול להתעדכן או לרענן את הידע שלו בנושא חוקי התרמודינמיקה – או לשפר את רמת ההוראה שלו באמצעות למידה של שיטות הוראה חדשניות.
מהנדס יכול להרחיב את ידיעותיו על ידי ביצוע מבחנים של קורסים מתקדמים כדי לזהות נושאים שהוא צריך לדעת אבל לא יודע, ואז לעבור על סיכומי שיעורים כדי ללמוד אותם.
וכמובן יש גם סתם סקרנים, קטגוריה שאני נכלל בה. תהיתי לעצמי: איך זה לקחת קורס ב-MIT? האם אני, כבר יותר מעשור לאחר סיום הלימודים, מסוגל להתמודד עם הצעירים החכמים האלה? כדי לגלות, ניקיתי את הקלסר שלי מאבק ונרשמתי שוב ללימודים במשרה חלקית מהכורסה הנוחה שלי, ולקחתי קורסים לא רק מ-MIT אלא ממקורות חופשיים רבים אחרים ברשת.
כשאני מחקה מערך קורסים דומה לזה של סטודנט רגיל, לקחתי קורס במדע וקורס בשפה, ניסיתי לדחוס גם קורס תיכנות מחשבים, ולצפות בכמה הרצאות מגוונות שאני מסוגל. רציתי לראות, אם אחרי חודש, במהלכו אני מתפקד כאדם בוגר שמאזן משרת סטודנט חלקית עם הרבה חובות אחרות, אצליח ללמוד משהו.
הרעיון מאחורי תכנית הקורסים הפתוחים של MIT נולד בשנת 2000 בהמלצת ועד מורים שהתכנס כדי לענות על שתי שאלות: איך
| כזה, רק באינטרנט (צילום: ויז'ואל/פוטוס) |
האינטרנט ישנה את החינוך? ומה MIT הולכת לעשות בנידון?
סטיב קרסון, דובר של ה-OCW, שהיא עכשיו יישות מלאה בתוך MIT עם תקציב של 3.6 מיליון דולר, אמר לי שציפו שהקבוצה תמליץ על תוכנית לימודים מרחוק בתשלום. אבל אחרי שהם התחילו לחשוב לעומק על מודל כזה, הוא לא נראה להן מציאותי.
הבעיה היא ש-MIT היא, מטבעה, מוסד אקסקלוסיבי, ש-12 אחוז בלבד ממועמדיו מתקבלים ללימודים ושגובה הון לא קטן עבור הזכות ללמוד בו. העלאת גירסת לימודים מכווצת לרשת, זמינה לקהל גדול בהרבה, ועדיין לתת נקודות זכות, הייתה יכולה לפגוע במעמדה של האוניברסיטה הקיימת.
במקום זה, הם החליטו לעשות ההיפך: לשים את הקורסים על הרשת בחינם, אבל בלי אפשרות לקבל נקודות זכות או תואר. זה אמנם יעלה הרבה כסף כמובן, אבל זה יעשה טוב לתדמית המוסד, וזה יהיה משאב אדיר לסטודנטים של MIT – כפי שקרסון מציג את זה, "וויקיפדיה משודרגת" לשימושה של קהילת MIT. במקביל, זה ייתן לכל העולם הזדמנות לטעום מהחינוך של MIT.
שיגרו מיאגאווה, פרופסור ליפנית ובלשנות ב-MIT, הייתה אחת מחברות המפתח באותו ועד. היא מדברת על התכנית עם אידיאליזם טהור. "למה אנחנו עושים את זה?" היא שואלת. "אנחנו עושים את זה בגלל האמונה שידע, כשחולקים אותו, מתרחב".
והיא צודקת. ה-OWC עלה לאוויר כתכנית הרצה בשנת 2002 עם 50 קורסים. חמש שנים לאחר מכן, MIT חגגה את פרסום הקורס ה-1,800 שלה, והיום יש ליותר מ-250 מוסדות לימוד ברחבי העולם תכניות דומות – שרבות משתתפות דרך איחוד ה-OCW, שנבנה על
ידי MIT כדי לעזור למוסדות לימוד אחרים ללכת בעקבותיהם.
MIT מעריכה ש-56 מיליון בני אדם נכנסו לצפות בקורסים שלהם בעצמם, ישירות דרך ה-OCW או דרך ששת האתרים המתורגמים שלה. 200 המוסדות החברים באיחוד ה-OCW קיבלו 15.7 מיליון כניסות ברבעון הראשון של השנה בלבד. חברת Apple יצרה את iTunes U (אוניברסיטת iTunes) כדי להפיץ שיעורים בקבצי סאונד ווידאו. ליו-טיוב יש ערוץ שנקרא YouTube EDU.
ויש עוד הרבה אתרים מעבר ל-MIT – אתרים כמו Academic Earth
(מאגר הרצאות של בעלי ידע ואינטלקטואלים שאינם משוייכים למוסד כלשהו), אוניברסיטת Google Code,
ואלפי אתרים בחינם או שלא למטרות רווח שמלמדים הכל, החל משוודית ועד ל"איך לבנות ולתחזק תאים סולאריים". זה עולם עשיר, מבעבע ומהמם. אפשר ליפול בקלות אל תוך מנהרת הקסמים הזאת ולעלות ממנה אחרי שבועות, מזוקנים, מטושטשי-עיניים והאורחים המעצבנים ביותר בכל הזמנים. או שתגלו שאתם לא חכמים כמו שחשבתם שאתם.
"בפיסיקה אנחנו חוקרים החל מהקטן ביותר ועד הגדול ביותר", אמר לווין אמר. הוא עמד לפני האולם לבוש במכנסי דגמ"ח משובצים וחולצת כפתורים דקה כחולה, ודיבר במבטא אירופאי קל ובלתי מוגדר שהיה הופך אותו לדמות משנה מצויינת לג'יימס בונד (מתברר שהוא הולנדי).
לווין פטר את מערכת המידות האמריקנית כ"בלתי מתקדמת באופן קיצוני" ואמר שהכיתה שלו תהיה מבוססת על השיטה המטרית. אז הוא הקרין את הסרט "בחזקות 10" ("Powers of 10"), ובשלב הזה המסך שלי החשיך והודעה ציינה שזכויות יוצרים מונעות את הכללת הסרט בשיעור האינטרנטי.
היום הראשון, וכבר נתקלתי במגבלה חשובה של חוויית ה-OCW. ל-MIT (או לכל מוסד השכלה) אין זכות לחלק חומרים בעלי זכויות יוצרים כמו סרטים וספרי לימוד שמשתמשים בהם בכיתה. במקרה הראשון, זה בדרך כלל לא עניין גדול; פשוט הלכתי ליו-טיוב וצפיתי בסרט המיושן מעט (וקצת פסיכודלי) משנת 1977 שנעשה על ידי ריי וצ'רלס אימס כדי לתאר את הגודל היחסי של דברים ביקום. אבל כשמדובר בספרים, זה מכשול.
פעלתי תחת ההנחה המוטעית שאוכל לצלוח את הניסוי רק באמצעות מה שבא בחינם, אז בחרתי לא ללחוץ על קישורית ה-amazon.com כדי להזמין את ספר הלימוד. העניין התברר כבעיה מהותית. מהר מאוד התברר שלא הייתי מצוייד בהשכלה הבסיסית במתמטיקה או פיסיקה הנדרשת מסטודנטים בקורס הסמסטר הראשון של השנה הראשונה, וללא הטקסט הנלווה, לא היו לי כלים לפענוח קישקושי הכתב של לווין. כמובן, גם לא יכולתי לשאול שאלה.
אבל דבקתי במשימה, למשך זמן נוסף. בתוך שבוע, צפיתי בשלוש מההרצאות בנות ה-50 דקות של לווין והבנתי מהם פחות או יותר כלום. הפעלולים שבגללם הוא נהיה מפורסם מבדרים ללא ספק – ואני חושב שיהיה הוגן לכנות את הגאון נושא העזרים הזה הגאלגר (קומיקאי אמריקני) של המדע – אבל בסוף כל שעה, כשהעפתי מבט על הרשימות שלי, הבנתי שהן חסרות ערך בשבילי. הם נראו כמו כתב חרטומים.
לאט לאט חזרה אליי התחושה שזכרתי במעומעם מילדות, של אבוד-בכיתה, כזאת שבגללה התחלתי לשרבט שירבוטים במחברת, ולהסתכל על השעון, והתחלתי להרגיש שאני לא ממש רוצה "ללכת" לשיעור. וכך, באולם ההמתנה ליציאה בשדה התעופה מיאמי אינטרנשיונל, בערך כשלווין אמר "אנחנו מגיעים עכשיו לחלק הרבה יותר קשה, וזהו כפל של וקטורים", החלטתי לוותר על הקורס.
(החלק השני של הכתבה יפורסם ביום א')
נכתב על ידי ג'ון וואלק. הכתבה התפרסמה במקור בגליון ספטמבר של Popular Science ישראל. כתבו אלינו
