מי מעלה על דעתו עוד נסיגה?
באורח פלא, דו"חות מהמין הגולדסטוני מגיעים לא כשמסכלים פעולות טרור באורח יומיומי כמו ביו"ש, אלא דווקא כשנסוגים מהשטח ומפקירים אותו לכל הרואים בישראל נטע זר באזור
"אין לך שום ניצחון של הצדק על הרשע, אשר ניתן לנושאי דגלו ללא רצח, מרמה ופשרות", טען זאב ז'בוטינסקי עוד כשהמוסרות, האיסורים וצווי האל תעשה של העולם המערבי לא סירסו ולא נטרלו כמעט כל הרהור או מחשבה על מענה צבאי קשה נגד כוחות הרשע. כמה עשרות שנים אחרי ז'בוטינסקי ומיגורה של המפלצת הנאצית, והמערב מבכר יותר ויותר לממש את עתידו דווקא ברוח אמרתו של בנג'מין פרנקלין כי "מעולם לא היו מלחמה טובה או שלום רע".
כמעט כל מלחמה המתארכת או מסתבכת דומה מבחינת חסידי הפיוס והשלום העולמיים לראיה הניצחת לטענתם, כי באלימות ובכוח אין משיגים דבר, כפי שכמעט כל התנגשות אלימה בין חזקים לחלשים מלמדת לדידם על תוקפנותו של החזק ועל קורבניותו של החלש.
העובדה שחלק הארי של גבולות אירופה ואמריקה התגבש בעטיים של שימוש בכוח ואלימות, מלחמות וכיבוש – שבהם הנחושים, החזקים והדבקים במטרתם גרפו לרוב את כל הקופה, ואילו החלשים, הפייסנים ורודפי השלום ניגפו ונהפכו להערות שוליים היסטוריות מעוררות רחמים – כמובן אינה מרפה את ידי המאמינים מהמערב. שכן משורת האמונה כידוע לא עובדות ולקחים היסטוריים טפלים משחררים.
עידן אובמה הוא רק שיאו של תהליך שחיקה מתמשך במערכת החיסון של הגוף המערבי, שרבים מקברניטיו, עיתונאיו ומחוללי תרבותו רואים במזיקים המאיימים על הגוף משום בני שיח הראויים לפיוס ולאוזן קשבת, וחלילה לא למלחמת חורמה. ברוח זה אך טבעי הוא שפרס נובל לשלום יינתן לאותו מגה סלב, הנושא נאומי חזון שמימיים על שלום, פיוס והתפרקות גרעינית, אך על קרקע המציאות מתקשה לגלות יותר מחוסר אונים מוחלט כלפי בריונים מעזי פנים מסוגם של אחמדינג'אד וקים ז'ונג איל.
בעולם כזה, כשגולדסטונים על דו"חותיהם ייהפכו קרוב לוודאי לספיח כמעט אינטגראלי לכל פעולה צבאית גדולה של ישראל נגד הטרור, כשבאירופה ימשיכו לרדוף ואף ביתר שאת את קציני צה"ל על חלקם בפעולות סיכול "לא מידתיות" נגד מחבלים, כשסעיפי ההגנה העצמית במשפט הבינלאומי הולכים ומתמסמסים, וכשבמערב מתגברת ההתנגדות לכל פגיעה נרחבת באזרחים, גם אם היא בלתי מכוונת ואותם אזרחים משמשים מגן אנושי למחבלים – נסיגה מיו"ש, עם סיכון ממשי להפיכת השטח המתפנה לבסיס חמאסי מתקדם, היא לא פחות מרשלנות פושעת.
כפי שישראל למדה היטב על בשרה עם יציאת עזה, מענה רציני (כמו ב"עופרת יצוקה") לירי תלול מסלול בלתי פוסק על אוכלוסייה אזרחית אינו זוכה בלשון המעטה להבנה עולמית, גם לאחר איפוק מופקר של שנים על גבי שנים. גם לא העובדה שישראל נסוגה עד המילימטר האחרון מהרצועה, ושעל השטח השתלט ארגון טרור השואף במוצהר לכיליונה של ישראל – הביאו את ההבנה העולמית המיוחלת לתגובה צבאית הולמת שלנו.
בניגוד מוחלט לטענות המופרכות של רבים בקרבנו ערב ההתנתקות כי "כללי המשחק לאחר היציאה מהרצועה ישתנו", חבל התגובה ששחרר לנו העולם לאחר הנסיגה לא התארך כמלוא הנימה. אין ולא היה כל שחר לטענה על ההבדל המהותי מבחינת המשפט הבינלאומי בין חופש הפעולה של ישראל לפני ואחרי ההתנתקות, ככל שנוגע הדבר בהפגזות או בהפצצות של ריכוזי מחבלים השוהים בקרב אוכלוסייה אזרחית.
באורח פלא, דו"חות מהמין הגולדסטוני באים לאוויר העולם לא כשמסכלים באורח מוצלח למדי פעולות טרור באורח יומיומי, כפי שנעשה עתה ביו"ש, אלא דווקא כשנסוגים מהשטח, מפקירים אותו לכל הרואים בישראל נטע זר באזור ונשבעים בנקיטת חפץ להיפרע ממנה, ואז נאלצים לנקוט פעולות חריפות ומעוררות הדים ודו"חות בינלאומיים, רק כדי לצמצם את נזקי הנסיגה.
בנסיבות כגון אלה, נסיגה מיהודה ושומרון עונה לכל הפחות להגדרתה של ברברה טוכמן את האיוולת כ"דבקות חולנית במדיניות לא מעשית ובלתי מועילה בעליל". אלא שלעוסקים במלאכת הנסיגה, אם וכאשר תהיה, מובטחת בראשית נסיעה חגיגית לאוסלו וקרוב לוודאי גם ברכות נשיאותיות מלוא החופן על "הפיכת השלום למציאות", גם אם באחרית נלמד שוב כי על חלומות באספמיה המציאות תובעת תשלום במטבע אישי ומדיני קשה.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
