אני חוגגת את היוולדך בכל יום שאנחנו ביחד
לפני המיוחדת, מרוב סיסמאות וניסיון להשתייך, כמעט שכחתי שהעיקר במאבק הזה הוא אישי. העיקר הוא האהבה שיש לי לאשה איתי, הרצון להקים איתה בית ומשפחה והגאווה שאני חשה כשאני חושבת עליה, עלינו, על מה שמחכה לנו. מזל טוב, אהובתי
ההתמודדות עם תהליך ההחלמה כבר על סף סיום (טפו טפו טפו, מלח מים מלח מים, חמסה חמסה חמסה). למרות שאני עדיין זקוקה לתרופות ועדיין כואב מידי פעם, בסך הכל עברתי את הניתוח בשלום. בחודש שחלף ירדתי המון במשקל (המספרים האמיתיים שמורים במערכת, אבל מדובר באחוז נכבד מהמשקל שאני אמורה להוריד בטווח של השנה הקרובה). רוב הבגדים שלי נראים עליי כמו שק ענקי וזה נורא נחמד, אני חייבת לציין.
קנינו לסלון החדש תמונות של עירום נשי
יש לנו בית קטן ויפה, שיש בו כבר כמעט את כל מה שצריך (חסרים שיושלמו בקרוב – תנור אפייה ומכונת כביסה). ההחלטה על העיצוב היתה קלה יחסית: היא אמרה מה יפה, אני הסכמתי, בידיעה מוחלטת שהטעם שלה בעיצוב הרבה יותר מגובש ומלא תשומת לב משלי (אם תשאלו אותי, שיא העיצוב זה לסדר את הספרים לפי הגובה). קנינו לסלון החדש תמונות של עירום נשי מוקפד ועדין (למה שלא תהיה לנו השראה בסלון?), ואני חושבת שבסוף אפילו אצליח ללמוד איך מבשלים כמו מרוקאית, בזכות הקולינריה המשובחת של המיוחדת.
אני אוהבת את חודש אוקטובר כבר מזמן, אבל השנה נוספה לי סיבה לאהוב אותו – יום ההולדת של המיוחדת המוכשרת שלי חל בחודש זה. היא לא אוהבת פסטיבלים, להגדרתה, ובניגוד אליי (שאמנם התבגרתי ואני כבר שנים לא עושה אירוע ענקי מדי) היא אוהבת את החגיגה שלה קטנה ואינטימית, אם בכלל. אז ארוחה קטנה לשתיים, במסעדה מתוקה עם תפריט עשיר ונוף מקסים, נראית לי הבחירה המושלמת, בנוסף למתנה מיוחדת במיוחד.
פחות פוזה, יותר אמת ויותר בשקט
האינטימיות הזו משפיעה עליי באופן חיובי למדי. אני יותר ויותר סולדת מהכותרות הגדולות, מהחשיפות הגדולות ומהשואו-אוף. פחות פוזה, יותר אמת ויותר בשקט, זה אולי מה שמוצא חן בעיניי בזמן האחרון.
למשל, קצת חבל לי שאת החתונה שלנו לא נוכל לעשות בדיוק ככה, אחת על אחת, בלי שום טררם ועניינים. כדרכן של חתונות, יצטרכו להיות שם עוד אנשים, לחגוג איתנו, ואדם שלישי שינהל את הטקס וכמובן, משפחה וכל זה.
בזמן האחרון אני מעדיפה את השקט על כל דבר אחר. יותר ויותר אני נוטה להסכים עם זוגתי שתחיה שאין כל טעם בפסטיבלים כאלה ואחרים. אני משאירה את ההפקות הגדולות לעבודה שלי, לא לחיים עצמם.
אני מניחה שזה תהליך התבגרות שעובר על רבים מאנשי הקהילה, ושהפייט הפוליטי שאותו צריך לעשות נעשה בינתיים גם הוא בעיקר בבתי המשפט ובעיקר על רקע אישי – כמו פסק הדין שניתן בעניינן של טל ואביטל ירוס חקק, שסללו עבור כולנו את הדרך לאימוץ של ילדי בני זוגנו כשלנו, ולמעשה השווה את מעמד המשפחה הלהט"בית למעמד של משפחה הטרוסקסואלית. זה קורה כי אנשים אוהבים זה את זה ורוצים לעשות ילדים זה לזה, לחיות כמשפחה אחת את חייהם וחייהן. דברים משתנים כי נושא מסויים חשוב אישית למישהו, ואותו אדם מחליט לקחת את עצמו ולהיאבק על זכויותיו. כך נוצרה הקהילה – מחבורה כזו של אנשים שקמו בבוקר והבינו שאף אחד לא יילחם בשבילם.
לפני המיוחדת, מרוב סיסמאות וניסיון להשתייך (שלב טבעי ביציאה מהארון, כך מספרים) כמעט שכחתי שהעיקר במאבק הזה הוא אישי. העיקר הוא האהבה שיש לי לאשה איתי, הרצון להקים איתה בית ומשפחה והגאווה שאני חשה בכל רגע שאני חושבת עליה, עלינו, על מה שמחכה לנו בהמשך.
עכשיו, כשהמיוחדת היא חלק בלתי נפרד מחיי, איתה אני שותה את הקפה של הבוקר ואיתה אני קורסת מול הטלוויזיה בערב, איתה אני חולקת את ההווה וחושבת וחולמת כל כך הרבה עתיד – המאבק נראה אחרת לגמרי, מוּנע מהרצון העז לעשות שיהיה לנו טוב ונעים, כמה שרק אפשר, מבלי שניתקל בהתנגדות כלשהי או במניעה של זכות כלשהי.
מעל דפי הטור, אני מאחלת לאהובתי יומולדת שמח, מתוק, מרגש ובריא, שיוסרו כל הדאגות מליבך ושתהיי מלאה באושר עד להתפקע. אוהבת אותך כל כך ומחכה בקוצר רוח לעוד שנה של חיים איתך. אני חוגגת את היוולדך בכל יום שאנחנו ביחד.
