קריאתם הנואשת של ילדים העובדים הזרים, אשר לא מכירים ארץ אחרת וחוששים מאימת הגירוש, לא הותירה הרבה עיניים יבשות. עם זאת, לצד התמונות קורעות הלב, מומחים לדמוגרפיה ומדעי המדינה מזהירים ממדיניות הגירה פרוצה.
"להגירה הזו יש כאן מחיר לאומי שנצטרך לשלם. הצביון שלנו כמדינה יהודית ייפגע", אמר ל-ynet פרופ' ארנון סופר, מומחה לדמוגרפיה מאוניברסיטת חיפה. לדבריו, "הילדים המתוקים הללו אינם הבעיה. צריך להזכיר לכולנו כי זוהי מדינה שחרטה על דגלה להיות מדינה יהודית והיום, לפי
| נגד הגירוש |
|
| מאות מפגינים נגד הגירוש: "הילדים לא זרים" / יעל ברנובסקי |
|
בשדרות בן ציון בתל-אביב התכנסו כ-200 בני אדם, בקריאה למנוע את גירושם של ילדי העובדים הזרים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
ההערכות, חיים בה כ-300 אלף עובדים זרים. על פי אומדני התנועה מאריתריאה, גאנה, חוף השנהב ואפילו מעיראק, נמצאים בדרך לישראל מספר גדול הרבה יותר של מהגרים נוספים. השאלה היא איפה הגבול".
לצורך קביעת אותו גבול גיבשו חתני פרס ישראל, פרופ' שלמה אבינרי ופרופ' אמנון רובינשטיין, יחד עם המשפטנים, פרופ' רות גביזון ועו"ד ליאב אורגד, מסמך המאגד את מדיניות ההגירה הרצויה בישראל ואשר הוגש בחודש שעבר לנשיא המדינה, שמעון פרס.
_wa.jpg)
הפגנה נגד גירוש ילדי עובדים זרים בתל-אביב (צילום: ירון ברנר)
"העובדה שממשלת ישראל צריכה להחליט על גורלם של ילדים המועמדים לגירוש ודעת הקהל נסערת - בצדק - נובעת מהעובדה שכל נושא ההגירה בישראל פרוץ ולא מוסדר", מסביר פרופ' אבינרי. "ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה שאין לה חוק הגירה וההחלטות המתקיימות בארץ בנוגע להגירה הן תוצאה של תקנות, חקיקה משנות ה-50, החלטות בית משפט והכרעות שרירותיות של פקידי משרד הפנים ומשרדים אחרים. המצב מביא לניצול מניפולטיבי של רגשות אנושיים מובנים מאליהם".
המסמך שהגיש פרופ' אבינרי יחד עם עמיתיו מציע מתווה למדיניות כללית שתמנע החלטות אד-הוק וטיפול נקודתי בבעיות. הוא מתייחס לשלושה סוגי מהגרים: מהגרי עבודה, פליטים ומי שנישאו לאזרחי המדינה.
"מדינה צריכה לנהל מדיניות הגירה לפי הצרכים שלה - האם היא צריכה מהנדסים או פועלי בניין, למשל, ומאילו ארצות היא מוכנה לקבלם", הוא אומר. "זו זכותה, כמדינה ריבונית, לקבל את ההחלטות הללו. אין שום חובה - לא מוסרית ולא במשפט הבינלאומי - לקבל מהגרים לפתחה".
רובינשטיין, גביזון, אבינרי ועו"ד אורגד (צילום: עמית מגל)
מדיניות המסמך גובשה, בין היתר, על סמך השוואה למדיניות בדמוקרטיות קטנות, הדומות לישראל. "מי שמבקש להגר להולנד, למשל, בין לצורכי עבודה או לאחר נישואים, צריך לפנות לשגרירות ההולנדית בארץ מוצאו, לערוך קורס בו מלמדים אותו על אורח החיים ההולנדי ולהתחייב כי אורח חיים זה מקובל עליו. בדנמרק, מי שמבקש להגר חייב לעמוד במבחני גיל ולהוכיח שמרכז חייו במדינה והוא אינו מתכוון לחיות בה כזר", אומר פרופ' אבינרי.
פרופ' סופר מסכים כי "עבור המהגרים שמבקשים לעצמם חיים טובים יותר - ישראל היא האופציה היחידה שנותרה, כי אירופה סוגרת את עצמה הרמטית מאוד".
בשונה ממדינות אירופה, גם אכיפת מדיניות ההגירה בישראל צפויה להיות קשה יותר. "מדינת ישראל היא המדינה היחידה שכל גבולותיה היבשתיים הם עם מדינות עולם שלישי. להיכנס לארץ מסיני הרבה יותר קל מכניסה לאירופה", אומר פרופ' אבינרי. "אפשר לראות באיטליה, ספרד
וצרפת מקרים רבים של מהגרים שלא קיבלו מקלט מדיני ונשלחים בחזרה לארצות מוצאם לאחר שנבדק שאינם נרדפים. בישראל, לעומת זאת, הכל שרירותי ונבדק מהיום למחר".
לבסוף מבקש פרופ' סופר להזכיר: "לפני שפותחים את השערים צריך להבין שישראל היא המדינה הצפופה ביותר במערב. האלימות הגואה, תאונות הדרכים הרבות בכבישים, קשיי החינוך, הצפת בתי המשפט בתיקים - כל אלו הם ביטוי לכך". המהגרים, לדבריו, רק ירעו את המצב. "יש לנו בעיות משלנו עם האוכלוסייה הבדואית ושילוב העולים מאתיופיה. מדוע אנחנו לוקחים לעצמנו בעיות חדשות? לצורך המחשה, מתוך כל חולי האיידס והשחפת בישראל, מחצית מהם הם מהגרי עבודה ויש לכך מחיר".
