מזרחים, עורו!
העובדה כי המשרות הבכירות ביותר בזירת התרבות הישראלית מאוישות כמעט בלעדית בידי אשכנזים, שמגדירים תרבות מהי ומתקצבים אותה בהתאם - איננה מקרית
בתוך הקלחת המקומית הגועשת תמיד, התרבות הישראלית נתפסת כאי של שפיות ויצירתיות הזוכה לעדנה מיוחדת בשנים האחרונות: היצירה הישראלית בתחומי המוסיקה, התיאטרון, המחול, הקולנוע והשירה הגיעה להישגים מרשימים אף מעבר לים, והם משמשים לא אחת כנציגיה של ישראל האחרת, הנורמלית, הליברלית, הרב-תרבותית.
רב-תרבותיות היא אולי שם המשחק כיום, אך עיון מעט מדוקדק יותר בקרביו של דבר זה הנקרא "תרבות ישראלית" מלמד על חד-תרבותיות מונוליתית אירופוצנטרית, ומעלה תמונה קשה של אפליה מתמשכת ושיטתית של התרבות המזרחית, האתיופית והערבית בארץ.
דו"ח ראשון מסוגו שיזמה קואליציית הארגונים למען חלוקה הוגנת ושוויונית של משאבי תרבות, חושף נתונים שבמבט ראשון נראים בלתי מתקבלים על הדעת.
בין היתר, הדו"ח מנתח לעומק את המבנה והתפקוד של מנהל התרבות, האחראי על חלוקת תקציבי התרבות מטעם משרד התרבות והספורט, ומגלה כי פחות מ-20 אחוז מזרחים מאיישים את מדורי המנהל, האחראים על תקצוב תחומי האומנויות השונות. אך מצבם של המזרחים מזהיר לעומת האתיופים, להם אין ולו נציג אחד בכל 15 המדורים השונים המרכיבים את מנהל התרבות.
תת-ייצוג חמור זה משתקף באופן ברור גם בדפוסי חלוקת התקציבים עצמם. כך למשל, בעוד תיאטראות שהם אשכנזים-מערביים במובהק, כמו תיאטרון היידישפיל ותיאטרון גשר, זוכים לנתח מכובד מתקציב התיאטרון של מנהל התרבות (ביחד: מעל עשרה אחוז מהתקציב), תיאטראות מזרחיים מתוקצבים בפחות מחצי אחוז. התיאטרון המרוקאי, למשל, לא מוכר על ידי מדינת ישראל כלל כתיאטרון, אלא כפעילות פולקלוריסטית שנכנסת תחת ההגדרה התמוהה של "מורשת עדות ישראל". אפליה זו מקוממת אפילו אם נתעלם מהעובדה כי גם עבודתם של יתר התיאטראות "הישראליים", שאינם מזוהים כאשכנזים בהגדרה, הינה בעלת צביון מערבי מובהק.
להקת המחול ענבל מיסודה של שרה לוי תנאי ז"ל, שבמהלך השנים סיפקה לזירת המחול הישראלית כמה מטובי רקדניה, לא מוכרת כלהקת מחול אלא כקוריוז פולקלוריסטי המתוקצב בפרוטות על ידי מדור "מורשת עדות ישראל". תקציב המחול של משרד התרבות מתחלק בלעדית בין מחול מערבי קלאסי לבין מחול מערבי מודרני.
גם בתחום המוסיקה הקלאסית המצב איננו שונה: נכון לשנת 2009, 99% מתקציב מוסיקת תזמורות של מנהל תרבות מגיע לתזמורות מוסיקה קלאסית מערבית, ואחוז בודד אחד למוסיקה קלאסית ערבית.
הנתונים הללו מהווים רק דוגמאות בודדות לתמונת מצב קשה, של עולם תרבותי שלם שהולך ונמחק על ידי מנגנונים ביורוקרטיים ואידיאולוגיים כאחד.
מציאות זו איננה מקרית. היא תוצר של אידיאולוגיה המתכחשת בעקביות למימד המזרחי-ערבי בקיומה של ישראל, ואף עוינת אותו במופגן. גם העובדה כי המשרות הבכירות ביותר בזירת התרבות הישראלית מאוישות כמעט בלעדית בידי אשכנזים, שמגדירים תרבות מהי ומתקצבים אותה בהתאם - איננה מקרית. היא גילומה של אליטה סגורה שמשעתקת את עצמה ומשמרת את מעמדה המועדף תוך דחיקה של עולמות תרבות שלמים אל מחוץ לקאנון הישראלי.
היכולת לקבוע מה מוגדר כתרבות ומה לא, מה זוכה לתמיכה ממוסדת ומה מושלך הצידה כקוריוז אקזוטי, היא במידה רבה הכוח לעצב את פני החברה, ואסור לה שתהיה מרוכזת אצל קבוצה הומוגנית-דומיננטית אחת.
תרבותה של חברה היא הביטוי המובהק ביותר לזהותה הקולקטיבית, ולא בכדי מבטיחה מגילת העצמאות "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" לכל אזרחיה. אך במציאות הישראלית היום, מעל מחצית מאזרחי המדינה לא נהנים מאותו חופש תרבות מובטח ולא מזהים את השתקפותם בבבואה התרבותית הישראלית.
על פניו, מדינת ישראל התפכחה כבר לפני שנים מרעיון העוועים של כור ההיתוך שנועד למחוק זהויות תרבותיות שונות בפסיפס הישראלי ולהנפיק את "הישראלי החדש". אך בפועל הוסב כור ההיתוך לאינדוקטרינציה אגרסיבית וכוחנית של התרבות המערבית כשדה תרבותי בלעדי. מתוך כך יוצא הפרדוקס הנורא, שתרבות יהודית-מזרחית מפוארת בת מאות ואלפי שנים ששגשגה בגאון במדינות האסלאם, עומדת לפני הכחדה דווקא במדינת ישראל של המאה ה-21.
אורלי נוי, הקשת הדמוקרטית המזרחית.
כנס על חלוקת משאבי תרבות מטעם הקואליציה לחלוקה הוגנת של תקציבי תרבות מייסודה של תנועת "אחותי", יתקיים ביום א', ובו יוצג הדו"ח במלואו.
לפנייה לכתב/ת 
מי מתוקצב?
צילום: עוז מועלם
מומלצים
