פרשן פלסטיני התנבא ספק ברצינות ספק בהומור, שהסיכוי שהחמאס יחתום על הסכם שלום עם ישראל, גדול מהסיכוי שהוא יגיע לפיוס עם אבו מאזן. עד כדי כך גדול הקרע בין הפלג החילוני "דמוקרטי" של החברה הערבית-פלסטינית בשטחים, לבין הזרם הדתי פונדמנטליסטי. הנסיונות החוזרים ונשנים לאחות קרע זה, הם ניסיונות מלאכותיים שכושלים פעם אחר פעם. התחושה של שני הצדדים היא שלחץ קטן נוסף של המתווכים המצריים והאחרים יצית מחדש את להבת האיבה, ויגרור מרחץ דמים חדש.
הסוד הכי גלוי בשטחים הוא שגם הפתח וגם החמאס
אינם רוצים בפיוס, אלא בהשתלטות, בהכלה ובהכפפה, אם לא בהשפלה אחד של השני. ואת מה שכל העולם הערבי מבין, דווקא מצרים לא מבינה: נקודת האל חזור נחצתה כבר, ופיוס בין הצדדים ניתן לעשות רק בכוח הזרוע. וגם זה לא לזמן רב.
הבינונו כבר שניסיונות הפיוס של מצרים אינם כה תמימים. כמו גם ירדן, גם היא פשוט דואגת קודם כל לעצמה. שקט בשטחים הוא קודם כל שקט במחנות התנועות האיסלאמיות, המאיימות על שלמות הרפובליקה המצרית וממלכת ירדן. לפיכך הציב מובארק אולטימטום לצדדים - חתמו ומיד. אבו מאזן מיהר לעשות כן, וחתם על מסמך "בלאנקו", המזכיר יותר הסכם גירושים מהסכם פיוס.
מי עומד מאחורי הפארסה הפלסטינית?
המצרים: מובארק ועומר סולימאן משתוקקים להסיר מעליהם את הגיבנת הפלסטינית. המעורבות המצרית בפרשה שכבר מזמן הפכה למשל ולשנינה, יותר משמצביעה על גודל הפער בין הצדדים, מעידה על חוסר האונים המצרי לפתור את הבעיה. מצרים, מנהיגת העולם הערבי, איננה מצליחה משך כשלוש שנים להביא לסיום הסכסוך בין שני דגי רקק כפתח וחמאס. הלחץ האמריקני על המצרים ל"הביא תוצאות בכל מחיר", רק מעורר תמיהה. נקווה שלא זה המודל שאובמה מייחל לראות בין נתניהו לאבו מאזן.
טורקיה וירדן: גורמים ערביים פרטו לאבו מאזן ולחאלד משעל על המצפון כמו לשני ילדים נזופים: הזוהי הבעת התודה הראויה לטורקיה, שמראה סימני התנתקות מישראל? הזהו הגמול הראוי למלך עבדאללה שמאיים להשיב את שגרירו מתל אביב? עבור מי הם עושים זאת, אם לא עבורכם? עבור חברה מפוצלת ומפולגת חסרת חוט שדרה? "מהרו והתפייסו", הפצירו בהם מנהיגי ערב.
חופן דולרים: ארה"ב ואירופה הבטיחו לפלסטינים חבילת סיוע גדולה של מיליארדי דולרים לשיקום עזה. אלא שכדי לקבל את המענקים, על הפלסטינים להתלכד סביב ממשלת אחדות לאומית. דומה שהן החמאס והן הפתח לא יכלו לצפות לתנאים קשים יותר. אך היצירתיות הפלסטינית שהוכחה השבוע בגן החיות בעזה, שם הפכו חמור לזברה בתוך שעה, היכתה שנית: שני הצדדים מוכנים לממשלת אחדות יצירתית, ממשלת טכנוקרטים בחלוקה שווה של תיקים... העיקר שהכסף כבר יתחיל להישפך.
העוינות הקיימת בין שני חלקי החברה הפלסטינית השסועה הזאת, חסרת כל סיכוי לגישור. השנאה המבעבעת מאז שנת 96' עת הורה ערפאת לגלח את זקניהם של אנשי החמאס, התפרצה כלבה רותחת ביוני 2007, בטבח של החמאס בפתח במרכז עזה. האיבה שנחשפה שם, כאשר אנשי פתח נזרקו מקומת הגג לקרקע בנפילה חופשית, כשקהל תומך פתח רוסס באש ללא אבחנה, כשאזרחים נטבחו לאור היום - לא עלתה לדיון בשום מועצת או"ם לזכויות אדם ולא נחקרה על ידי שום גולדסטון. איך אומרים בשטחים? "זה לא עניינכם, זה בתוך המשפחה".
לא לחץ ערבי, לא לחץ אמריקני וטורקי וגם לא שקי מזומנים יצליחו לכבות את אש השנאה בין שני חלקי העם הפלסטיני. כמה דקות בלבד לפני שאבו מאזן חתם על הסכם הפיוס שלא היה עם החמאס, הוא כינה את ראשי התנועה "בוגדים שברחו לסיני בתעלות מילוט והפקירו את עמם לדמם במערכה ברצועה".
אם וכאשר נציג החמאס יחתום על ההסכם שלא יתקיים, הוא יעשה זאת אחרי שאלפי בני עזה זרקו נעליים על תמונותיו של מחמוד עבאס בטקס השפלה חסר תקדים בשטחים. אבו מאזן בסכנת חיים של ממש כבר זמן רב, וראשי החמאס מאוימים בחיסול פיסי על-ידי פתח. המצרים מרוצים: "הפיוס קרוב".
אל"מ (מיל.) משה אלעד שירת בעבר במספר תפקידים בשטחים וכיום מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי
