ההידרדרות ביחסי טורקיה-ישראל בשנה האחרונה לא צריכה להפתיע איש. מה שבאמת צריך להפתיע הוא שזה לא קרה הרבה קודם. כבר ב-1996, כשמפלגה בעלת מצע דתי איסלאמי מובהק, מפלגת "הרווחה", הרכיבה לראשונה ממשלה בטורקיה, הביעו מומחים חשש לעתיד היחסים בין טורקיה למערב בכלל וליחסי ישראל-טורקיה בפרט.
החששות לא התממשו בשנות התשעים מפני שהמחנה החילוני הגדול, בהובלת ראשי הצבא, הצליח לנטרל את הקו האיסלאמיסטי הקיצוני של מפלגת הרווחה - ובסופו של דבר הפיל את הממשלה בהנהגתה. ראשי הצבא והממסד הביטחוני, שומרי מורשתו של מייסד טורקיה החילונית והמודרנית, כמאל אתאטורק, הקפידו לשמור על היחסים ההדוקים עם ישראל. לא רק בגלל התועלת האסטרטגית-צבאית שהפיקה מהם טורקיה, אלא גם, ואולי בעיקר, כהצהרה ערכית-פוליטית.
הקשר עם ישראל שימש את טורקיה כסמל למעמדה הייחודי של טורקיה כמעצמה אזורית - אך לא-ערבית; מוסלמית - אך מודרנית ולא פנאטית; גשר אסטרטגי ותרבותי בין מערב למזרח. אבל האיסלאם הפוליטי
| השבוע: |
|
| טורקיה ביטלה השתתפות ישראל בתרגיל אווירי / חנן גרינברג |
|
על רקע לחץ שהפעילה התקשורת הטורקית על ראש ממשלתה, הוחלט לבטל את השתתפות חיל-האווויר בתרגיל השנתי בשמי טורקיה. התקשורת הטורקית התנגדה לכך שמטוסים שהשתתפו בהפצצות בעזה במבצע "עופרת יצוקה", יטוסו בשמי המדינה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
בטורקיה למד את הלקח ממפלתה של מפלגת הרווחה וחזר בגדול לשלטון בבחירות שנערכו בשנת 2002. הפעם בדמותה של "מפלגת הצדק והפיתוח" שהקימו אנשי הפלג הרפורמיסטי המתון, יוצאי מפלגת הרווחה שכשלה.
מנהיג המפלגה החדשה-ישנה הזו, רג'פ טאיפ ארדואן, השכיל להציג מצע ששילב בין מודרנה לדתיות לא-קנאית וגרף 46.5 אחוז מקולות הבוחרים. הרחוב הטורקי - שהיה ונשאר ברובו מוסלמי אדוק - היה מאוכזב משחיתותן של המפלגות החילוניות ומהמריבות ביניהן ונתן לו רוב ברור בבית הנבחרים. אחר כך נשבו בקסמיו גם המעמד הבינוני והבינוני-גבוה. גרמו לכך הצלחת מדיניות הפתיחות הכלכלית שהנהיג ארדואן, ניקיון הכפיים היחסי של ממשלו והצעדים הנחושים שנקט במטרה לממש את שאיפת טורקיה להתקבל כחברה באיחוד האירופי.
במקביל נקט ארדואן בקו נוקשה ובמדיניות של מקל וגזר כלפי המורדים הכורדים שפעלו מבסיסים בעיראק, וכלפי סוריה שסייעה להם - מה שהביא לו הרבה תומכים, גם בקרב הממסד הצבאי ובקרב הלאומנים הטורקים. את כוחו הפוליטי שהתעצם במהירות ניצל ארדואן כדי לכרסם בהתמדה ובזהירות בכוחו הפוליטי של הממסד הצבאי והחילוני-אזרחי. ב-2007 הוא הכריע באמצעות סדרה של תמרונים פוליטיים מתוחכמים את הצבא ואת המחנה החילוני. הוא כפה בחירות מוקדמות שאחריהן נאלצו המפלגות החילוניות והצבא להשלים בחריקת שיניים עם מינויו של מועמד איסלאמי, עבדאללה גול,
כנשיא המדינה. בכך הושלמה השתלטותו על מוסדות השלטון. כיום נאלצים ראשי הצבא לקבל במידה רבה את תכתיביו של ארדואן, עובדה שמאפשרת לו להתפנות למימוש האג'נדה המוסלמית של מפלגתו ומה שיותר חשוב, את האג'נדה המוסלמית האישית שלו שאותה היטיב לשמור ברקע כל עוד חשש מהממסד הצבאי.
מאז שעלה לשלטון לפני תשע שנים, לא הסתיר ארדואן את ביקורתו על ישראל. בתקופת האינתיפאדה השנייה הוא שיחרר כמה התבטאויות ביקורתיות
עלינו - אך נזהר שלא להגזים כדי שלא לפגוע בקשרים הכלכליים והצבאיים איתנו, שהיו חשובים לממסד הצבאי. אחר כך יזם חימום של היחסים עם סוריה המוסלמית תמורת התחייבות של הנשיא הצעיר בשאר אסד שלא לסייע עוד למורדים הכורדים. הסימן הראשון לצינון היחסים עם ישראל היה בפברואר 2006, כשחאלד משעל, מנהיג חמאס הוזמן לאנקרה כאורח רשמי של ממשלת טורקיה.
ממשלת ישראל מחתה נמרצות אך נזהרה שלא למתוח את החבל עם ראש הממשלה הפופולרי כדי שלא לחבל בקשרים האסטרטגיים והכלכליים עם ארצו שהיו אז עדיין בשיאם. מסכת קשרים זו כללה - ובמידה מסוימת עדיין כוללת - שיתוף פעולה מודיעיני רב ערך, אימונים של חיל האוויר הישראלי במרחב האווירי של טורקיה מבסיסים על אדמתה של טורקיה ועסקות רכש והשבחה של ציוד צבאי.
ממשלת טורקיה הפיקה גם היא תועלת רבה מקשרים אלה, לא רק מההיבט הצבאי אלא גם כאמצעי לבסס את השפעתה באזור. כך נולדה יוזמת התיווך הטורקי בין ישראל לסוריה בימיו
של אולמרט כראש ממשלה. במבט לאחור נראה שכישלון יוזמה זו הוא שהוציא את ארדואן הזהיר מכליו. כזכור, בסוף 2008 נדמה היה שהמתווכים הטורקים מצליחים להביא לפתיחת משא ומתן ישיר בין סוריה לישראל על הסכם שלום. כדי להביא לפריצת דרך הזמין ארדואן את אולמרט בדצמבר 2008 לאנקרה ובנוכחותו טלפן לנשיא סוריה בשאר אסד כדי לסגור את הפרטים שעדיין נשארו שנויים במחלוקת.
המשא ומתן שארדואן ניהל אישית בין אולמרט לאסד הסתיים באי-הסכמה, כישלון אישי ופוליטי צורב - השפלה, במושגים מזרח תיכוניים - לראש הממשלה הטורקי. ארדואן לא שכח ולא סלח וחמתו עלתה להשחית כאשר ימים ספורים אחרי אותו ערב פתחה ישראל במבצע "עופרת יצוקה". המראות ששידרו רשתות הטלוויזיה
| סגן שר החוץ: |
|
| האינטרס - למנוע משבר / רוני סופר |
|
יום לאחר שנודע על שיא חדש בחיכוך מול אנקרה - בדמות ביטול התרגיל האווירי המשותף - מנסים בירושלים להציג את מחצית הכוס המלאה. "רואים בטורקיה שותפה אסטרטגית חשובה לישראל", אמר ל-ynet דני איילון |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
מעזה שיחררו אצלו לגמרי את השד האיסלאמי מהבקבוק. ארדואן דרש במהלך המבצע לגרש את ישראל מהאו"ם
ומאוחר יותר עזב את הדיון עם נשיא ישראל שמעון פרס בדאבוס.
הוא לא עשה הצגה למצלמות. כעסו של רג'פ טאיפ ארדואן הוא אותנטי לגמרי ונובע מעומקי חינוכו הדתי ותיסכולו האישי. כבוד הגיבורים שבו התקבל
בארצו כשחזר רותח אחרי אותו אירוע מביך בדאבוס רק הוכיח לו שהוא קולע היטב ללבו ולדעתו של ציבור בוחריו, מה שעוד חיזק אותו בעמדתו ועודד אותו להמשיך בהתנהלות הבוטה כלפינו.
אילו כל זה היה מתרחש לפני שלוש שנים סביר שהממסד החילוני וראשי הצבא בטורקיה היו פועלים - וכנראה גם מצליחים - להרגיע את ראש הממשלה חדור הזעם הדתי, ולכפות עליו איפוק. אבל הממסד הצבאי והחילוני בטורקיה חושש כיום מארדואן, שזוכה לתמיכת הרחוב, יותר מאשר ארדואן חושש ממנו. ארדואן יכול, למשל, להעביר שינויי חקיקה שייטלו מהנהגת הצבא חלק ניכר מהפריבילגיות, עמדות הכוח המסורתיות והתקציבים שהיא נהנית מהם. ארדואן יכול גם להפנות עורף לארה"ב כפי שעשה לבוש ערב המלחמה בעיראק ב-2003 ולקרוץ בכך לאירופים שהוא רואה בהם בעלי ברית וקרוב לעמדותיהם.
כדי שכל זה לא יקרה, מעדיף הממסד הצבאי-חילוני להתיישר עם הקו האנטי-ישראלי של ארדואן ובלבד שלא יבולע לו בתחומים החשובים לו באמת. עם זאת, ניכר בבירור שראשי הממסד הביטחוני והחילוני מנסים לצמצם ככל האפשר את הנזקים ליחסים עם ישראל. גם אנשיו של ארדואן במערכת השלטון - שר החוץ למשל - משתדלים שלא להגיע לקרע גלוי עם ישראל. זאת, מתוך הכרה ברורה שהעימות עם ישראל עלול להזיק להם ביותר מאופן אחד. ביטול השתתפות חיל האוויר שלנו בתימרון נאט"ו על אדמת טורקיה, למשל, מזיק במפורש לקשריה של טורקיה עם ארה"ב ובעקיפין גם עם החברות האירופיות בברית נאט"ו. הידוק הקשרים עם סוריה ואיראן, שטורקיה מבצעת כעת במופגן
במקביל להפניית העורף לישראל, רק מחזק את הגורמים באירופה המתנגדים לצירופה של מדינה איסלאמית בת 80 מליון נפש לאיחוד. לכל אלה יש מחיר כלכלי ואסטרטגי שטורקיה אינה רוצה לשאת בו, אבל תצטרך לשלם אם ימשיך ארדואן במדיניותו.
השאלה העיקרית הנוגעת אלינו כעת היא האם הגענו כבר לנקודת האל-חזור
ביחסינו עם טורקיה. במילים פשוטות: האם הקשרים האסטרטגיים והכלכליים עם המדינה המוסלמית החשובה הזו כבר אבודים לחלוטין? שאלה שנייה, לא פחות חשובה, היא אם ייתכן מצב שבו תחבור טורקיה בעתיד הלא רחוק לציר האיראני-סורי.
כרגע, נראה שניתן למנוע הידרדרות חמורה נוספת ביחסי טורקיה-ישראל, מפני שממשלת ישראל, בפיקחות רבה, מנמיכה פרופיל ונותנת לארה"ב ולגורמים ידידותיים בתוך טורקיה לפעול בערוצים חשאיים למיתונו של ארדואן. בחינה מדוקדקת של ההתבטאויות של מקורבי ארדואן וראשי הממסד הביטחוני בטורקיה בימים האחרונים, מעלה רושם ברור ש"הסדרה" בעזה תביא לרגיעה גם ביחסי טורקיה-ישראל. סגירת עסקה לשחרור גלעד שליט בתמורה לאסירים פלסטינים, שכתוצאה ממנה תפתח ישראל את המעברים ותאפשר את שיקום הרצועה, עלולה להביא למעין תהליך פיוס גם בין אנקרה לירושלים. אבל אסור לשגות באשליות. כל עוד ארדואן ומפלגתו בשלטון, טורקיה לא תחזור להיות בת-ברית אסטרטגית וכלכלית אמינה של ישראל. ניאלץ להסתפק במה שנשאר.
באותה מידה סביר להניח שטורקיה לא תהפוך למרכיב מן המניין בציר האיראני-סורי. האינטרסים של אנקרה - בכלל זה המשך השגשוג הכלכלי היחסי שעליו מבוססת אחיזתו של ארדואן בשלטון - נטועים עמוק בקשרים עם אירופה וארה"ב. לכן אפשר להניח שטורקיה לא תהפוך לשותפה פעילה של איראן וסוריה, אלא תנסה למנף את קשריה עם מדינות אלה לביצור מעמדה הבינלאומי וכדי לסחוט ויתורים וחיזורים מוושינגטון, פריז וברלין.
