לרדת ממגדל השן

ליצני עונות השנה תהו מדוע שואל היהודי בפסח "מה נשתנה", ומשיבים מיד: "כי זו הפעם היחידה בשנה שיש 'סדר' בבית". פתיחת השנה האקדמית ללא האיומים והחריקות של שנים עברו, היא הרי המהלך הסביר בחברה מתוקנת. אנחנו מוצאים את עצמנו שואלים ולא כבדיחה: "מה נשתנה"?

שנה זו עומדת בצל המאיים של כלכלה לא יציבה בארץ ובעולם; היא מלווה בהחזרת שני קיצוצים תקציביים מלאכותיים לתקציב; היא נהנית מהפוגה של מתקפות תקשורת על מערכת ההשכלה הגבוהה שהיו מתוזמנות עם גזירות ממשלה קשות; ועולה על כולם הנכונות של חברי הסגל האקדמי והמנהלי (באוניברסיטה העברית ניתנה ההסכמה לפני כמה חודשים) לתרום משכרם להבראת המוסדות. צירוף ארבעת הגורמים הללו, הוא צירוף מזדמן שסביר שלא ישוב בעתיד ולפיכך יש לנצלו.

השאלה שהחברים בקהילה האקדמית (סטודנטים, אנשי מנהל, וחוקרים) צריכים לשאול את עצמנו, היא כיצד נמנף שנה מאוזנת תקציבית, כדי להשתנות מבית ולשנות מחוץ.

השליחות שלנו היא אוניברסאלית – לבנות ולקדם את ההשכלה, היצירה והביקורת. עלינו לשנן לעצמנו את המחויבות הבלתי מתפשרת למצוינות. יחד עם שליחות זו יש לנו אחריות לחברה ולמדינה שלמענה אנו פועלים.

מדינת ישראל, גופים תומכי מחקר בארץ ובעולם, וידידי האוניברסיטאות מפקידים בידינו משאבים אנושיים וכספיים יקרים, ואנו מצווים לנצלם עד תום ולהפיק מהם את המיטב האפשרי. עלינו להבהיר כי המאבק הוא על ערכים, לא רק על כסף.

השליחות שלנו צריכה אפוא להתחיל בבדק בית פנימי - מוסרי, מקצועי ומינהלי. האם המחקר עומד תמיד בראש מעיינינו, האם אנו שומרים על יחסי עבודה הוגנים, האם אנחנו מסורים די הצורך לתלמידינו, האם אנחנו מקפידים על קלה כחמורה בהוצאותינו הכספיות?

עלינו להשתנות בשיח עם מוסדות המדינה ולהעמיד אותו על אדני השותפות הנכונה בין המנהיגות הציבורית למנהיגות האקדמית. החברה שבה אנו חיים צריכה להיות משוכנעת כי המנגנונים המוסדיים שלנו מתנהלים בשקיפות מרבית. האוניברסיטאות אינן מוסד וירטואלי, אלא בית פיסי של ממש, צירופים של הרבה בתים. אנו דיירים ב"בית משותף". אילו יכולנו היינו צריכים להקים את "הבית המשותף" הזה בכיכר השוק, במקום המפגש של רחובות העיר, בצומת הזרימה של סחורות, אנשים ורעיונות. בית האקדמיה אסור שייחשב מגדל שן אלא "מקדש-מעט" של דעת נקייה, של נאורות וסובלנות, של ענווה ושל צניעות, של יושר ושל כבוד האדם.

עלינו להסביר לחברה שבקרבה אנו חיים אמיתות שבעבורנו הן ברורות מאליהן אך רבים אינם שותפים להן - וביניהן: שיש הבדל מהותי בין יצירת ידע לבין הפצת ידע, שמחקר בסיסי הוא בסיס לעולמות הרבה, שאנו עסוקים יום יום בבחינת גבולות הידע האנושי וכן שערכי המדע והרוח משפרים את איכות האדם והחברה.

לכל חברה יש הערכים המסורתיים שאותם היא מטפחת ועליהם היא שוקדת. אוי לה לחברה שמתכחשת לערכיה שלה. במשך מאות שנים טופחה המורשת שראתה בלימוד ערך רוחני עליון, גם בתנאים של דלות קשה ותלות בלעדית בתרבות הרוב הזרה.

דור ויותר קודם להקמת מוסדות מדינת ישראל כישות העצמאית, היה ברור שמדינה שכזו תלויה בהשתנות מהותית של החברה. השתנות הנשענת על אבני היסוד של המחקר, הידע והחינוך האקדמי. באווירה הזו הונחו בשנת 1918 אבני היסוד לאוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. המעשה ההיסטורי המכונן הממסדי של בניית מדינת ישראל היה הקמת אוניברסיטה.

עלינו לנסות לחתור להשיב את המחקר וההשכלה הגבוהה למקום הראשון בסדר היום הציבורי, וגם להבטיח את המשאבים הנחוצים לקידומו של המחקר, המשאב החשוב ביותר של מדינת ישראל.

פרופ' מנחם בן ששון, נשיא האוניברסיטה העברית