הדת האזרחית החדשה

באוקטובר 1956 יצאה ישראל למבצע קדש. כידוע, ישראל לחמה אז נגד מצרים בשיתוף פעולה עם צרפת ואנגליה. 17 שנים מאוחר יותר, בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, הטילו מדינות ערב חרם נפט על הולנד בשל קשריה עם ישראל. ההולנדים חרקו שיניים, רכבו על אופניים וסירבו להיכנע. אלה הן שתי דוגמאות מני רבות, המצביעות על רגעי שיא ביחסים בין ישראל לאירופה, שכיום ניתן להתייחס אליהם בנוסטלגיה. מה אירע ליחסיה של ישראל עם אירופה, אשר בנקוף השנים ידעו שינויים רבים, בעיקר לרעה? האם מדובר בגזירת גורל, או שמא לפנינו מקרה בולט במיוחד לטיפול רשלני של המדינה ביחסי הגומלין שלה עם מדינות בעלות חשיבות ראשונה במעלה?

בשנים הראשונות להקמת המדינה צלה של השואה היה קרוב וקודר. רבים מתושבי אירופה, בין אם היו חלק ממכונת המלחמה של גרמניה הנאצית ובין אם נמנו עם אלה שראו ובמקרה הטוב שתקו, היו לנושאי תפקידים באירופה המתחדשת. הם, וכמוהם גם מתנגדי הנאצים ולוחמי המחתרות האנטי-נאציות במדינות השונות, נרתעו מלמתוח ביקורת על מדינת ישראל, אשר כינונה נתפש בין היתר כתיקון העוול שנעשה לעם היהודי.

מדינת ישראל הצעירה נהנתה ממצב עניינים זה ומיחסים טובים עם צרפת ועם אנגליה, ובמישור שונה – עם גרמניה. אירופה המשתקמת, שמסך הברזל חצה אותה ושהיתה רדופה רגשות אשם בעטיין של הזוועות אשר נעשו לעם היהודי, היתה כר פורה לפעילות מדינית מוצלחת.

לכך נוסף שינוי קיצוני בדימוי היהודי: היהודים אשר הביסו את צבאות ערב שקמו עליהם לכלותם עם הכרזת העצמאות של מולדתם העתיקה-חדשה, היו שונים לחלוטין מאותם יהודים שהעולם הכיר עד כה. במדינות אירופיות נוספות, כמו מדינות סקנדינביה וארצות השפלה, דימויה של ישראל היה בשיאו, ואילו ארצות בדרומה של אירופה – ספרד, פורטוגל ויוון – שיחסן לישראל היה שלילי במהותו, מילאו תפקיד משני לחלוטין בזירה האירופית. איטליה היתה חשובה משאר מדינות דרום אירופה ויחסה לישראל, על אף היותו מסויג, היה טוב מיחסן של שלוש המדינות האחרות.

דוגמה בולטת ליחסים בין ישראל לאירופה באותן שנים ניתן לראות בשיתוף הפעולה בין צרפת, אנגליה וישראל במבצע קדש, ברכישות הנשק הנרחבות שערכה ישראל בעיקר בצרפת ובאנגליה בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, ובבניית הכור האטומי בדימונה.

מגמה המציבה מכשולים

בד בבד עם אירועים אלה התרחשו כמה תהליכים, אשר גרמו לשינויים בדפוס היחסים בין אירופה לישראל. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, כידוע, בנצחונן של בעלות-הברית, וארצות-הברית בראשן; אלא שמחיר הניצחון היה בלתי נסבל מבחינתן של מדינות אירופיות שונות. האבידות היו כבדות ביותר, גם במדינות המנצחות, ודעת הקהל סלדה מהרעיון שיש להקריב קורבנות נוספים כדי להחזיק במקומות שכף רגלו של תושב אנגליה או צרפת דרכה בהם רק לעתים נדירות, ושאת שמותיהם הם לא היו מסוגלים להגות.

נוסף לכך, המחיר הכלכלי של החזקת המושבות מעבר לים היה במקרים רבים לנטל. מדינות אירופה, שכלכלותיהן התמוטטו לאחר המלחמה, לא היו מסוגלות לעמוד בכך והעדיפו להפנות משאבים לשיקומן, במקום להשקיע אותם בהחזקת צבא ופקידות מעבר לים. כך אירע, שבמהלך שנים מעטות לאחר סיום המלחמה מפת העולם השתנתה לחלוטין.

המעצמות הקולוניאליות, ובראשן צרפת ואנגליה, איבדו חלק ניכר מהמושבות שהחזיקו בהן במשך דורות. במהלך 15 שנים זכו בעצמאות הודו ופקיסטאן, ארצות דרום-מזרח אסיה וארצות רבות מאוד באפריקה. לתופעה זו היו השלכות על גופים בינלאומיים רבים, כמו האו"ם. כך, למשל, כאשר ארגון זה הכריע בזכות הקמתן של שתי מדינות בשטחה של פלשתינה (א"י) המנדטורית, בנובמבר 1947, פחות מ-50 מדינות היו חברות באו"ם, רק ארבע מתוכן מדינות אפריקאיות, שמהן רק מצרים היתה מוסלמית.

אף כי מקצתן של המדינות החדשות באפריקה ובאסיה – כמו קניה, אתיופיה ובורמה – פיתחו קשרים סבירים ואף למעלה מזה עם ישראל, רובן נטו לתמוך במדינות ערב בגופים הבינלאומיים. בהקשר זה ראוי להזכיר את הקמתו של 'גוש המדינות הבלתי מזדהות', שאחד מעמודי התווך שלו היה נשיא מצרים גמאל עבד-אל נאצר, אשר בכוח אישיותו ומעמדו כמנהיג פאן-ערבי, הביא לכך שרבות מהמדינות שקמו באסיה ובאפריקה נטו במהלך השנים להחזיק בעמדות אנטי-ישראליות במוסדות הבינלאומיים.

לאחר מלחמת יום-הכיפורים ניתקו כמעט כל ארצות אפריקה את יחסיהן עם ישראל, כאות לסולידריות בינן לבין ארצות ערב. המעצמות הקולוניאליות נטו להעניק משקל לדעתן של מושבותיהן לשעבר, מתוך כוונה לשמור על זיקה בינן ובין המדינות העצמאיות החדשות. כך, למשל, צרפת ביקשה לתאם את מדיניותה עם אלג'יריה, ובלגיה עם קונגו. מגמה זו הציבה אף היא מכשולים בפני יחסי אירופה וישראל.

נקודת שפל ראשונה

תופעה אחרת היא חשבון-הנפש שנערך בקהילות השונות באירופה בכל הנוגע לעצם התרחשותן של מלחמות העולם, ורצח היהודים בשואה. התגלה שהכנסייה, אשר היתה אמורה לייצג את הצדק ואת המוסר עלי אדמות, שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית, או למיצער, העלימה עין או שתקה לנוכח הזוועות.

יתר על כן, לא היה אפשר להתעלם מכך שאת המעשים שהתרחשו באירופה בשנות ה-30 של המאה ה-20 עשו אנשים אשר התחנכו – הם ודורות רבים לפניהם – על ברכיהן של דוקטרינות נוצריות. אחת מתוצאות המשבר המוסרי היתה התגברות החילון במדינות אירופה. היבט נוסף של חשבון-הנפש הפנים-אירופי הוא הסלידה ממלחמה והפציפיזם, שנעשה רווח מאוד באירופה המערבית. תחת הערך "גרמניה" באנציקלופדיה "ארצות תבל", אשר היתה מתנת בר-מצווה רווחת בשנות ה-60 וה-70, נכתב: "עם שש אלי קרב". ובכן, הוא כבר לא.

במהלך המחצית השנייה של שנות ה-60 חלה הידרדרות חמורה ומהירה ביחסי ישראל צרפת. הסיבות לה היו רבות, אולם משקל ניכר יש לייחס לנסיונותיה של צרפת להדק את קשריה עם העולם הערבי, בייחוד לאחר מבצע קדש ונסיגתה מאלג'יריה.

לאחר מלחמת ששת-הימים הטילה צרפת, לשעבר ספקית הנשק הראשית של ישראל, אמברגו על יצוא בטחוני לישראל. נקודת שפל קשה מאוד ביחסים בין שתי המדינות היתה הברחתן של ספינות הטילים משֶׁרבּוּר ערב חג המולד 1969. מבצע זה שם ללעג את החלטתה של ממשלת צרפת והשפיל אותה, ובסוף שנות ה-60 צרפת לא נמנתה עוד עם ידידי ישראל באירופה. העובדה שבה-בעת החל ה'שוק האירופי המשותף' לצבור תאוצה, וכן היותה של צרפת גורם מרכזי בזירה זו, גרמה לכך שנזקה של ההידרדרות ביחסים לא הסתכם רק ביחסיה של ישראל עם צרפת, אלא השפיע לרעה גם על יחסיה עם אירופה בכללותם.

עם הניצחון הסוחף במלחמת ששת-הימים היתה ישראל באחת ממדינה שנאבקה על חייה למעצמה אזורית, ובעיני העולם, ואירופה בכלל זה, למדינה כובשת. בה-בעת בגר הדור שנולד באירופה לאחר המלחמה, אשר ידיו לא שפכו דם ועיניו לא ראו את הזוועות. שילוב זה היה הרסני מבחינת יחסי אירופה וישראל.

בני הדור החדש ראו בכל כיבוש את גילויי האימפריאליזם השנוא עליהם, תיעבו את המורשת הקולוניאלית, תמכו בתנועות שחרור לאומיות, שאפו לדרך חיים סוציאליסטית; מקצתם דגלו בפציפיזם קיצוני, וחלקם האחר אף סברו שיש לפעול באמצעים אלימים כדי להשיג את מטרותיהם. באופן טבעי, תמכו קבוצות אלה בערבים ככלל, ובפלסטינים בפרט.

ארצות אירופה התנגדו מלכתחילה לכך, שישראל תחזיק בשטחים. היו אמנם הבדלי גישות בין אנגליה לצרפת: אנגליה לא שללה את האפשרות שישראל תחזיק במקצת השטחים, ואילו צרפת גרסה שעל ישראל לפנותם מכול וכול.

כשנה לאחר מלחמת ששת-הימים התחוללו באירופה מהומות הסטודנטים של מאי 1968. חלק ניכר מהמשתתפים באירועים אלה היו אנשי ה"שמאל החדש", אשר ביקשו להפוך את אירופה ואת העולם למעין גן-עדן סוציאליסטי. לתפישתם, הגם שברית-המועצות וגרורותיה הפכו את מדינותיהן לדיקטטורות, אין זה אומר שבנסיבות אחרות כינונו של הסוציאליזם לא היה יכול להצליח. הֶרבּרט מַרקוזֶה, האידיאולוג של התנועה, סבר שאסונו של הקומוניזם היה שהוא עלה לשלטון במפגרת שבמדינות אירופה, ולא במדינה מרכזית כמו צרפת או גרמניה.

כאשר שככו המהומות והסטודנטים והמרצים שבו לאולמות ההרצאות, העולם חזר לכאורה לקדמותו. עם זאת, הזרעים שנזרעו באדמת אירופה באביב של אותה השנה נבטו בחלוף השנים וגרמו לשינויים מהותיים באקלים הפוליטי ביבשת.

בין ציונות לגזענות

שנות ה-70 וה-80 היו שנים של תפנית ביחסים בין ישראל לאירופה. בראשית התקופה ישראל עדיין נהנתה ממעמד נכבד ביבשת זו. עם זאת, ניתן להבחין בסחף שחל ביחסה לישראל במהלך שני העשורים.

על אף מלחמת יום-הכיפורים והתקפות הטרור הקשות על ישראל במינכן, במעלות ובאנטבה, הצליחו הפלסטינים לזכות בנתח ניכר מדעת הקהל האירופית. סיבת הצלחתו של הגוש הערבי להעביר באו"ם החלטה, המשווה בין ציונות לגזענות, נעוצה בין היתר באדישות האירופית לעניין הישראלי. עצם העובדה, ששלושים שנים לאחר מלחמת העולם החלטה מעין זו לא הרעידה את אמות הספים, מעידה על הירידה הדרסטית במעמדה של ישראל באירופה. לא ניתן להצביע על אירוע ספציפי שגרם לסחף מהיר וחד-משמעי זה, אולם הוא היה לתופעה בולטת מאוד. עליית הימין לשלטון בישראל גרמה להחרפה נוספת ביחסים.

חתימה על הסכם שלום בין ישראל למצרים היתה עשויה לתקן את יחסיה עם היבשת האירופית. הסכם השלום שהושג במזרח התיכון אמנם נעשה על-פי התפישה האירופית הקלאסית, כפי שניסחה אותה צרפת בהחלטה 242, אשר קראה לשלום תמורת נסיגה מכל השטחים.

עם זאת, תפקידה של אירופה בהשגתו של הסכם זה היה שולי. החל משנות ה-70 היתה ארצות-הברית למתווכת העיקרית, אם לא היחידה, בסכסוך הישראלי-ערבי. ההידחקות לשולי התהליך לא ערבה לחך האירופי, אך כל עוד הדברים התנהלו תוך כדי יישומה של המדיניות האירופית, הביקורת וחוסר הנחת הודחקו.

הדברים היו שונים, כמובן, במקרים שבהם מדיניותה של ישראל לא עלתה בקנה אחד עם מדיניות היבשת. כך, למשל, כאשר הפציצה ישראל את הכור העיראקי בשנת 1981, הדבר נתפש כתוקפנות כלפי מדינה ידידותית לאירופה, וכהשמדת כור שצרפת בנתה אותו "למטרות שלום".

בימי מלחמת לבנון, ובייחוד לאחר הטבח בסברה ובשתילה, הורעו מאוד היחסים בין ישראל לאירופה. ישראל פלשה למדינה ריבונית בעלת זיקה מובהקת לצרפת, ונעשה שם טבח. הטבח בסברה ובשתילה, יותר משעורר זעזוע בעצם התרחשותו, הביא להעמקת המשבר האירופי-ישראלי.

לפיכך, ההכרה בכך שישראל לא השתתפה בטבח באופן פעיל לא העלתה ולא הורידה; גם הביקורת כלפי מבצעי הטבח עצמם היתה מינורית יחסית. אירוע זה תאם את התפישה הרווחת בקרב חוגים מתרחבים והולכים באירופה, שלפיה ישראל היא מדינה המדכאת אוכלוסייה נכבשת, מדיניותה אינה נקייה מגזענות והיא מאמינה בעיקר בפתרונות כוחניים. מי שהיה זקוק להוכחה לכך שישראל, כלומר, היהודים, מסוגלים לבצע פשעי מלחמה לא פחות מזולתם, השיג אותה. אף שגם ערב מלחמת לבנון היחסים בין אירופה לישראל לא היו טובים במיוחד, המלחמה גרמה להם נזק חמור ביותר.

עם נפילת מסך הברזל וסיומה של המלחמה הקרה – דבר שהביא להתגבשותה של הקהילה האירופית ולהרחבתה – היתה אירופה לגוף עשיר ובטוח בעצמו, שחיפש לו כרי פעולה בינלאומיים. הסכסוך הישראלי-ערבי נתפש כהזדמנות הראויה, וחוסר רצונה של ישראל לשתף את אירופה בסוד המהלכים של המשא-ומתן לא תרם אז, ואינו תורם כיום, לשיפור היחסים בין הצדדים.

בשנים האחרונות מדינות רבות אשר נמנו בעבר עם ידידותיה של ישראל החלו גם הן לנקוט עמדה ביקורתית, שלא לומר עוינת, כלפיה. כך, ארצות סקנדינביה וארצות השפלה עברו כברת דרך ארוכה מידידות אמיצה עד למתיחת ביקורת גלויה על ישראל, ובמקרים מסוימים אף יחס עוין כלפיה.

הדרך למרכז

בשנים האחרונות עלו לשלטון באירופה רבים מאלה שהשתתפו כסטודנטים במהומות 1968. אנשים אלה עברו אף הם כברת דרך ארוכה אל עבר המרכז הפוליטי. רוב הסטודנטים משנת 1968 התבגרו והתברגנו, ולמעשה אימצו במידה רבה את תפישת העולם הקפיטליסטית. יחד עם זאת, הם המשיכו להחזיק בשתי עמדות אידיאליסטיות: מאבקים למען זכויות-האדם ולמען איכות הסביבה. נושאים אלו היו לעניינים המקובלים בקרב הציבור הרחב. כך נעשו מפלגות מסוגם של ה'ירוקים' לבעלות מסר לא-מהפכני, ונתקבלו על רבדים נרחבים בחברה האירופית. עם זאת, עיקר הדיון כאן הוא במסע הבו-זמני, שערכה ישראל מלב הקונצנזוס האירופי אל שוליו.

ישראל לא מעניינת היום את האדם ברחוב באירופה, אשר נוטה לתמוך בנושא זה במדיניות הממשלתית. בתקופה שהיבשת רוויה בה חילוקי דעות כמעט על כל דבר ועניין, ישנו קונצנזוס בנוגע למדיניות כלפי ישראל. גופים המשפיעים על דעת הקהל האירופית בעניין הם ארגונים שונים לזכויות-אדם. אכן, החלל שהותירה הכנסייה, בעיקר בארצות צפון אירופה, לא נשאר ריק לאורך זמן.

ניתן אף להבחין בכך, שכנסיות הצטרפו לפעילות למען זכויות-האדם, זכויות האזרח ואיכות הסביבה. במידה ידועה, היו ערכים אלה לדת אזרחית של רבים מתושבי מדינות אירופה. יש לדת זו כְּתבים מכוננים בדמותן של אמנות בינלאומיות, כמו ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות-האדם משנת 1948 והאמנה בדבר זכויות פוליטיות ואזרחיות; תאריכים "מקודשים", כמו יום זכויות-האדם הבינלאומי, יום כדור-הארץ וכד'; גיבוריה הם נלסון מנדלה מדרום-אפריקה, אונג סאן סו-צ'י מבורמה ואנדריי סחרוב מברית-המועצות. דת זו יש לה מרטירים, מפרשים מוסמכים, וגם ארגונים, ובראשם בית-הדין הפלילי הבינלאומי אשר הוקם לאחרונה בהאג.

לחשובים שבארגונים אלה, כמו 'אמנסטי אינטרנשיונל', 'גרינפּיס' ואחרים, תדמית א-פוליטית, מקצוענית, נטולת פניות ונקיית כפיים. יש להם קריטריונים קשוחים מאוד בגיוס כספים, כדי למנוע לזות שפתיים והשפעה של בעלי עניין על פעילותם. לא ייפלא אפוא, שהאמינות שהם נהנים ממנה בדעת הקהל היא רבה.

כוחם של ארגונים אלה רב מאוד ברמת השטח. חבריהם ניצבים בדוכנים ומחלקים בהם חומרי הסברה ברחובות הערים; הם גם מביעים תדיר את דעתם בכלי התקשורת ובפני נציגיהם בפרלמנטים השונים באירופה, אשר ממירים את פעולתם של חברי הארגונים למטבע פוליטית קשה. לעתים קרובות אנשיהם נוקטים עמדות ביקורתיות כלפי ישראל. מצב זה עושה את הארגונים האלה, העוסקים תדיר בישראל, לחורצי גורלה בדעת הקהל. מן ההיבט הזה, ישראל מנהלת את מלחמת העבר על דעת הקהל האירופית. לא הופעה, משכנעת ככל שתהיה, של פלוני או אלמוני בטלוויזיה היא שתעצב אותה, אלא הודעות שמשחררים לתקשורת ארגונים שונים לזכויות-האדם, רובם ככולם א-פוליטיים.

המצב הוא כל-כך קשה, עד אשר כיום הטובים בידידי ישראל באירופה הם חוגים שמרניים שישראל נטתה בעבר להרחיק עצמה מהם ת"ק פרסאות, כמו 'מפלגת הברית הלאומית' באיטליה, אשר בעבר הוגדרה כניאו-פאשיסטית והיום נחשבת לראויה לבוא בקהל. חוגים נוספים התומכים בישראל הם מוסדות השייכים לאגפים הפונדמנטליסטיים של כנסיות, בעיקר פרוטסטנטיות. מעמדם של אלה בדעת הקהל באירופה נגזר מהחילון, אשר הוזכר לעיל.

הגם שגופים זהים או קרובים להם ברוחם נהנים מהשפעה מרובה בארצות-הברית, חשיבותם באירופה קטנה יותר. כך קורה שהטובים בסניגוריה של ישראל באירופה בימים אלה הם גופים, שבעבר איש לא היה מעלה על דעתו לשתף פעולה איתם.

ממשלות ישראל לדורותיהן התעלמו מהארגונים לזכויות-אדם. לעתים קרובות הן פטרו עצמן בכך, שמדובר בגופים אנטי-ישראליים או אפילו אנטישמיים. ייתכן שגישה זו אינה ריקה מתוכן: אין לשלול את האפשרות שאנשים המאיישים את עמדות המפתח בארגונים אלה אוהדים את העניין הפלסטיני, או סבורים שמדיניות ישראל אינה תורמת לפתרון הבעיות במזרח התיכון.

עם זאת, מדובר באנשים רציניים שניתן לפחות לנסות לשכנעם. אם ישראל חפצה לשקם את יחסיה עם אירופה, עליה להתייחס אליהם ברצינות. לא ניתן לפטור כל ביקורת בטענה שהמבקר הוא אנטי-ישראלי. מאחר שממשלות ישראל הצהירו חדשות לבקרים שהן מעוניינות בשיפור המצב בשטחים, ושהפרות זכויות-האדם שם הן בגדר רע הכרחי, ראוי לנסות לשכנע גם אחרים בעולם שזהו המצב, ולנהל דו-שיח עם ארגונים שונים לזכויות-האדם. מדו-שיח מעין זה נוכל רק להרוויח: קשה להניח שניתן עוד להזיק לתדמיתה של ישראל בעיניהם של חברי גופים אלה.

שדה קרב אחר שישראל נטשה אותו מזמן הוא האוניברסיטאות. ברבים מהמוסדות להשכלה גבוהה באירופה, ובמידה זו או אחרת גם בארצות-הברית, ישראל היא בבחינת מדינה מצורעת. כישראלי, מדכא לראות את הפעילות ברמת השטח של סטודנטים מארצות ערב בעניין הישראלי-ערבי בקמפוסים. ישראל כמעט אינה עושה דבר כדי להיאבק בתופעה זו. הסטודנטים היום הם בניו של הדור של 1968. אין להם כל רגשי אשמה כלפי ישראל, והם יהיו מן הסתם יותר ביקורתיים כלפיה מאשר אבותיהם.

אם ישראל אכן רוצה להיאבק על מעמדה בדעת הקהל האירופית, עליה להתעשת ולנהל דו-שיח עם הגורמים המעצבים אותה. להיות בקשרים טובים עם כנסיות אלה ואחרות זה טוב ויפה, אולם לאור ההידרדרות החמורה במעמד הכנסייה באירופה, שלא לומר, עליית משקלם של המוסלמים ביבשת, יהיה זה חסר אחריות להפקיר את שאר החזיתות מנימוקים לא-רלבנטיים.

יש למפות את הגורמים המשפיעים על דעת הקהל האירופית ולנהל דו-שיח עם מי מהם שמוכן לשמוע ונסות להשתכנע. מצבה של ישראל בדעת הקהל באירופה דורש זאת. אדישות היום תביא להידרדרות נוספת ביחסים הבילטרליים בעתיד. חשוב, אפוא, להתחיל כבר היום בניסיון לשנות את המצב.