הגמד הגדול הבא

זה קרה לי מתישהו באמצע העונה שעברה, כשברצלונה נתנה מופעי כדורגל לא אמיתיים שבוע אחרי שבוע. היא הבקיעה רביעיות, חמישיות ושישיות; היא שיחקה כדורגל מושלם, כזה שאתה רק מפנטז עליו בחלומות או רואה בפלייסטיישן. לאו מסי הבקיע כמעט בכל משחק, וכל שער היה לא פחות מיצירת אמנות. סמואל אטו ותיירי הנרי כבשו גם הם על בסיס שבועי, ודני אלבס חרך את האגף הימני כמו שרק הוא יודע. ובאמצע המגרש, מי שניהלו את כל העסק המרהיב הזה, חיברו את המהלכים וייצרו את ההשראה, היו צ'אבי ואנדרס אינייסטה. שני שחקנים נמוכים שנראים כמו ילדים - אחד עם גבות עבות מדי, השני עם שיער מחורבן ועור לבנבן.

ואז אינייסטה נפצע, ונעדר מההרכב לכמה שבועות. בארסה אמנם לא הפסיקה לנצח, אבל משהו קרה שם: זה פשוט לא נראה אותו דבר בלעדיו. המכונה עבדה רק ב־70 אחוז תפוקה. השערים הגיעו, אבל ראו עליהם את המאמץ. משהו בקלילות של בארסה נבלם, איבד מומנטום, חרק.

לאט לאט ירד לי האסימון. כשהוא נחת למטה והשמיע את הצליל המוכר, הבנתי משהו: אנדרס אינייסטה הוא השחקן החשוב ביותר של ברצלונה, היחיד שאין לו תחליף. והאמת, יותר מזה: לטעמי הוא שחקן הכדורגל הטוב בעולם.

אני זוכר שבהתחלה שמרתי את הטעם הזה לעצמי. היה לי ברור שיחשבו שיצאתי מדעתי. אז מה פתאום אני אומר את זה עכשיו קבל עם וכולם? נו, כי אוטוטו זה טריוויה.

"בפעם הבאה אני כבר אחכה למעלית"

קטנותו אמנותו

המשמעות של להיות כוכב היא בדרך כלל לעבוד קשה בלהיות כוכב, ובכל מקרה לרצות את זה מאוד. אינייסטה לא ממש רוצה. "אנטי־גלקטיקו" הוא אחד הכינויים שהודבקו לו, ובצדק; על פניו אין לאיש הזה שום סממן של כוכבות. גם בגיל 25 הוא נראה כמו החננה שגר אצל אמא ומתחיל להזיע כשמישהי שואלת אותו מה השעה. עד כדי כך המראה שלו מטעה, שרק כשהבקיע את השער השמיימי ההוא בדקה ה־93 של חצי גמר ליגת האלופות נגד צ'לסי - שעוד נחזור אליו, אני מבטיח - העולם התחיל להבין עם מי יש לו עסק.

חלק אחר של העולם לא מיהר להשתכנע בטיבו ולראות את גודלו האמיתי, ואני מתכוון דווקא למי שמחזיקים מעצמם מומחים לכדורגל. זה היה אחרי הזכייה של ספרד באליפות אירופה 2008. אינייסטה, ששיחק בכל המשחקים והיה פשוט מצוין, נבחר ל־11 של הטורניר. כולם הסכימו שהיה לו יורו גדול, ובכל זאת, בסך הכל מדובר באינייסטה. כמה חודשים לאחר מכן, כמו בכל סוף שנה, הרכיב צוות המוחות של "פראנס פוטבול" - מגזין הכדורגל הכי חשוב באירופה - את רשימת 50 המועמדים לזכייה בתואר כדור הזהב 2008. בין המועמדים לכתר היו לא פחות משבעה שחקני אלופת אירופה החדשה: פרננדו טורס, איקר קסיאס, צ'אבי, דויד וייה, מרקוס סנה, ססק פברגאס וסרחיו ראמוס. אינייסטה? אל תצחיקו. שחקנים כמו רפאל ואן דר וארט ויורי ז'ירקוב נתפסו אז ככדורגלנים יותר טובים ממנו בקרב מי שנחשבים לפרשנים הגדולים בתבל.

את "אנדרסיטו", אגב, זה ממש לא עניין. תארים אישיים אף פעם לא הזיזו לו. אבל השחקנים שלצידו - וגם שנגדו - לא יכלו לשתוק. למשל סמואל אטו, שאחרי הניצחון 0:4 על סביליה באפריל האחרון אמר רק דבר אחד: "אנדרס אינייסטה הוכיח היום שהוא השחקן הטוב ביותר בעולם". לא מעטים תהו אז איפה אטו קנה חומר כל כך טוב. אבל כנראה שגם ויין רוני הכיר דילר מצוין, כי מיד אחרי ההפסד של מנצ'סטר יונייטד לבארסה בגמר ברומא הוא הודיע ש"מעולם לא שיחקתי מול קבוצה כל כך טובה כמו בארסה, ואינייסטה הוא השחקן הכי טוב בעולם".

מה שרוני לא ידע זה שאינייסטה שיחק פצוע. אם זה היה כל משחק אחר, המאמן פפ גוורדיולה לא היה נותן לו אפילו להתייבש בספסל. אבל זה היה גמר ליגת האלופות - המשחק הכי חשוב של העונה, שכל שחקן חולם להגיע אליו. ב־17 הימים שקדמו לגמר עבד הצוות הרפואי של ברצלונה על הירך השמאלית של אינייסטה כדי להכשיר אותו למשחק. זה היה מירוץ נגד השעון: יומיים לפני הגמר עדיין לא היה ברור אם הוא יהיה כשיר, ובסופו של דבר נפלה ההחלטה הנכונה. "לא היה לי ספק שאשחק", אמר אז הפצוע. "ידעתי גם שאזיק לעצמי, אבל זה לא שינה שום דבר. במשך 17 יום חשבתי רק על הגמר ברומא ועל זה שאנחנו מנצחים. בכלל לא היססתי, והייתי עושה את זה שוב".

אינייסטה עלה לשחק בחסות כמות נאה של כימיקלים, כדי שלא ירגיש כאב. אחרי לחץ מסיבי של יונייטד בדקות הראשונות, הוא היה השחקן הראשון של ברצלונה שהתעשת ונרגע. תשע דקות מהפתיחה נרשמה ההתקפה הראשונה של בארסה במשחק. אינייסטה פרץ קדימה ושלח מסירה מדויקת לסמואל אטו, שעקף את נמאניה וידיץ' והכניע בקלות את אדווין ואן דר סאר. השער הזה הימם את מנצ'סטר יונייטד, וממנו והלאה היא פשוט לא היתה במשחק. בארסה השתלטה על המגרש, על הכדור, על הקצב, על הכל - בזכות מהלך אחד מהדקה התשיעית.

הגדולה של האיש הקטן הזה היא היכולת לפשט מצבים. להפוך את הכל לקל, פשוט ונונשלנטי. יש שחקנים שמסבכים את העסק; אינייסטה עושה את ההפך בדיוק. כשהכדור אצלו, פתאום הכל נראה אפשרי. כשהוא על המגרש, כל השחקנים שמסביבו כאילו נושמים לרווחה, מבינים שהדברים עומדים להסתדר בלי מאמץ מיותר.

למרות ממדיו הצנועים, כמעט בלתי אפשרי לנתק לו את הכדור מהרגל. "זה שאני קטן דווקא עוזר לי", הוא הסביר פעם. "שחקנים קטנים לומדים להיות אינטואיטיביים. הם יודעים לחזות את המהלך הבא, יודעים לגונן על הכדור. שחקן ששוקל 90 קילו לא זז על המגרש כמו שחקן ששוקל 60 קילו. כשהייתי ילד שיחקתי תמיד נגד ילדים גדולים וחזקים ממני, ותמיד רציתי את הכדור. בלעדיו הרגשתי אבוד".

"תודה אמא, הקומפרסים עבדו נהדר"

הכל כולל הגול

מאז שפפ גוורדיולה מונה למאמן בארסה, המשחק של הקבוצה מבוסס קודם כל על החזקת כדור. כבר אמרתי כאן שברוב המשחקים של בארסה היא מחזיקה בכדור 70 אחוז מהזמן, עם נטייה ל־80. מי שאחראים לזה הם צ'אבי ואינייסטה, שעליהם אמר אלכס פרגוסון שהם ברצלונה האמיתית. הם מי שקובעים את סגנון הקבוצה, ולא חוליית ההתקפה האימתנית. "אנחנו הבנים של השיטה", הבהיר אינייסטה מצידו.

גם אחרים מייחסים את ההצלחה של בארסה הנוכחית למי שאחראי לה: העיתון "אל פאיס" כינה בהזדמנות אחת את אינייסטה בשם "נוראייב" - נו, כמו הרקדן - וסר פרגוסון לא מחמיץ הזדמנויות להעתיר עליו שבחים. "אינייסטה הוא השחקן שגורם לבארסה לשחק כפי שהיא משחקת", הוא אמר. "האופן שבו הוא מוצא את הדרך למסור, התנועה שלו והיכולת ליצור לעצמו שטח פעולה, זה פשוט מדהים".

אינייסטה התחיל דווקא כקשר אחורי, אבל כשהמאמנים שלו הבינו שהוא יכול לתרום הרבה יותר בחזית, הוא נשלח קדימה. שם, לצד צ'אבי (גם בבארסה וגם בנבחרת), הוא בעמדה האופטימלית מבחינתו - אם כי לא פעם ולא פעמיים, בעיקר כשתיירי הנרי היה פצוע, הוא שיחק כקיצוני שמאלי ועשה עבודה לא פחות טובה מהצרפתי. חוץ מבעניין אחד פעוט: הגולים.

אם יש לאינייסטה דפקט אחד אמיתי, זה שהוא ממעט להבקיע. ולא בגלל שהוא לא יכול: בגלל שהוא לא רוצה. "למה מסרת לאטו? היית במצב מצוין להבקיע", אמר לו אבא שלו אחרי עוד משחק ליגה שבו הילד לא פגש את השער. "כי אטו רוצה להיות מלך השערים בליגה", הסביר הינוקא. במקרה אחר תהה האבא למה הצאצא שוב מסר למסי במקום לכבוש. "כי הוא לא הבקיע כבר כמה משחקים", הסביר אנדרסיטו באינייסטית טיפוסית.

ואיך זה מתבטא במספרים? ובכן, בארבע העונות הראשונות בקבוצת הבוגרים של ברצלונה, אינייסטה הבקיע רק שלושה שערים ב־87 משחקים (אם כי חייבים לציין שברובם הוא נכנס כמחליף). אין מה לעשות: כמו איבן דה לה פניה שנים רבות לפניו, האיש אובססיבי לבישולים. דה לה פניה, אגב, שילם על ההעדפה הזאת מחיר יקר. יוהן קרויף העיף אותו מבארסה בגלל העקשנות שלו לחפש כל הזמן את המסירה המושלמת. אצל אינייסטה זה קצת שונה; הוא פשוט בחור טוב מדי, שבאמת חושב על החברים שלו ועל טובת הקבוצה. וחוץ מזה, עד לא מזמן הוא בעט ממש גרוע.

מרגע שהתבסס כשחקן הרכב קבוע, לפני כארבע שנים, הביטחון העצמי שלו גבר. הוא גם התחזק ושיפר באופן מרשים ביותר את עוצמת הבעיטה. בשלוש העונות האחרונות הוא כבר הבקיע 13 שערים. לא איזה שיא להתפאר בו, פשוט שיפור של פי ארבעה בערך לעומת התפוקה הקודמת. אבל אף אחד מהשערים האלה, ואפילו כולם יחד, לא משתווים לשער אחד, יחיד ומיוחד, שאני שוב חייב לדבר עליו.

ה־6 במאי 2009, איצטדיון סטמפורד ברידג'. בארסה מפגרת 1:0 במשחק הגומלין של חצי הגמר מול צ'לסי, ולא מצליחה להגיע אפילו למצב הבקעה אחד במשך כל המשחק. הדקה ה־90 עברה מזמן. פפ גוורדיולה לוחץ ידיים עם חוס הידינק, מאמן צ'לסי, ומאחל לו הצלחה בגמר נגד מנצ'סטר יונייטד. ואז לאו מסי מסתובב ברחבה, נותן מסירה קטנה למרכז - ואינייסטה מגיח מאחור ובועט. לא חזק אבל כן מדויק, מתחת למשקוף, מעל היד המושטת של פטר צ'ך ולאמא של הרשת. לחלקיק שנייה הכל נעצר, ואז זה בא: התפרצות רגשות מטורפת שכמוה לא חוו אוהדי ברצלונה המון שנים.

6.05.09, סטמפורד ברידג', עמוק בזמן הפציעות

בנקודת השיא הזאת עלה אינייסטה מדרגת שחקן נחמד לסופרסטאר, ונכנס להיסטוריה של הכדורגל העולמי. מאותו רגע הוא הוטבל כ"סן אנדרס", אנדרס הקדוש. כל זה על השער היחיד שכבש בעונה שעברה בליגת האלופות.

צ'אבי, מי שמכיר את אינייסטה יותר מכל אחד אחר, אמר עליו אחרי המשחק ההוא: "אני נהנה לראות אותו משחק אפילו כשאני ממש לידו על המגרש. הוא יודע לעשות הכל, לשחק מימין ומשמאל, בקישור ובהתקפה. הוא ענק באחד על אחד, הוא תמיד בתנועה אחרי שהוא מוסר את הכדור, תמיד יודע ליצור לעצמו שטח. עכשיו הוא גם יודע להבקיע".

פגישה חיוורת

מאמן ברצלונה הקודם, פרנק רייקארד, נהג להגיד שכל מסירה של אינייסטה היא כמו סוכריה. המאמן הנוכחי גוורדיולה אמר פעם לצ'אבי, כשראה יחד איתו את אינייסטה במשחק של קבוצת הנוער, "אתה תגרום לי לפרוש, אבל הילד הזה יגרום לכולנו לפרוש". במילים אחרות, גוורדיולה אוהב את אינייסטה. לא רק בגלל הכדורגל שלו, אלא גם בגלל הדוגמה שהוא נותן לשחקנים הצעירים. "אני תמיד אומר לצעירים להסתכל על אנדרס", הודה גוורדיולה. "אין לו עגילים, הוא לא צובע את השיער, אין לו קעקועים. אבל כולנו יודעים שהוא השחקן הכי טוב שלנו". האם אינייסטה נולד כדורגלן? נשאל המאמן. "לא", הוא ענה. "הוא היה שחקן מצוין כבר ברחם של אמא שלו".

אם כבר מערבים הורים, בואו נלך עם זה קצת. אינייסטה נולד בפואנטלביה, כפר קטן בדרום ספרד. הוא התחיל לשחק בקבוצת הנוער של אלבסטה, העיר הכי גדולה במחוז הנידח הזה, שבספרד אומרים עליה "אלבסטה - קגאטה אי וטה" ("אלבסטה - לחרבן וללכת משם"). אינייסטה עשה כנראה את שני הדברים;

 זה לא לקח נצח עד שמגלי הכישרונות של ריאל מדריד, ולנסיה וברצלונה באו לראות את הילדון הלבנבן בפעולה.

אינייסטה בן ה־12 קיבל הצעות משלוש הקבוצות, ובסוף הודיע לאבא שלו שהוא נוסע לברצלונה. ההורים נסעו ראשונים כדי להתרשם מהאקדמיה המפורסמת של הקבוצה, "לה מאסיה", ואחר כך הצטרף הילד בעצמו. "הוא היה מפוחד", העיד עליו ויקטור ואלדס, היום שוער בארסה ואז נער אחד מתוך עשרות באקדמיה, שהפך לחברו הטוב ביותר. "הוא היה ילד שהגיע מכפר קטן, והכל היה גדול ומפחיד בשבילו. אבל כבר אז ראו את האופי החזק שלו".

הנערים האחרים הציקו לו על העור הלבן מדי, שנוטה ללבקנות בגלל בעיית פיגמנטציה, וקראו לו "הנסיך הלבן". אפשר לשער שהחיים בפנימייה ההיא לא היו דבש. בגיל 16 הוא זומן להתאמן בפעם הראשונה עם הקבוצה הבוגרת ולא מצא את חדר ההלבשה; לואיס אנריקה נשלח למצוא אותו. גוורדיולה אמר לחבריו: "תזכרו את היום הזה, היום שבו שיחקתם בפעם הראשונה עם אנדרס".

את הבכורה בקבוצה הבוגרת רשם אינייסטה ב־29 באוקטובר 2002, במשחק ליגת האלופות מול ברוז' הבלגית, עם המאמן ההולנדי לואיס ואן חאל. בעונה הבאה הוא כבר נמנה עם הסגל הקבוע של המאמן החדש רייקארד, אבל עדיין ישב רוב הזמן על הספסל. בהמשך העונה הוא תיפקד כמחליף הכמעט קבוע של רונלדיניו, אז הסופרסטאר החדש של הקבוצה.

כשבארסה הגיעה לגמר ליגת האלופות ב־2006, אינייסטה לא היה בהרכב. ארסנל הובילה 0:1 במחצית בסטאד דה פראנס, והמצב לא נראה מזהיר במיוחד. אז החליט רייקארד להוציא את אדמילסון הכבד ולהכניס במקומו את אינייסטה - והמומנטום של המשחק התהפך. בארסה השתלטה על המגרש, ואינייסטה וצ'אבי התחילו למשוך בחוטים הבלתי נראים. אטו הבקיע את שער השוויון, וכמה דקות לאחר מכן קבע בלטי 1:2. ברצלונה זכתה בגביע אירופה לאלופות, ואינייסטה בן ה־22 היה אחד הגורמים העיקריים לזה. אבל הוא עדיין לא הפך לכוכב.

הספרדים די נדהמו כשלואיס ארגונס, מאמן הנבחרת, זימן את אינייסטה לסגל המונדיאל בגרמניה. אפילו אוהדי ברצלונה הופתעו. אבל חצי שנה אחר כך הוא ביסס את המעמד שלו גם בנבחרת. וכמו ששער אחד במשחק אחד מול צ'לסי - כבר דיברנו עליו, כן? - נתן את החותמת הסופית לכך שמדובר בסופרסטאר, שער אחד בלבד קנה לו כרטיס לנבחרת.

בפברואר 2007 יצאה ספרד למשחק ידידות מול אנגליה באולד טראפורד. רוב האוהדים האנגלים בכלל עוד לא שמעו על הקשר הצנום, עד שבדקה ה־63 הוא הניף את הרגל ושלח טיל אדיר למשקוף ולרשת. זה היה השער הראשון שלו במדי הנבחרת, שהבטיח לו מקום קבוע בהרכב של "לה רוחה".

כדור ממריא דרך דמעה שקופה

בקיץ 2008, כמו שאתם בטח זוכרים, אינייסטה צירף לרשימת הכתרים שלו גם את אליפות אירופה. הוא היה השחקן היחיד בנבחרת הספרדית ששיחק בכל המשחקים בטורניר בשווייץ ובאוסטריה, היה השחקן המצטיין בניצחון בחצי הגמר על רוסיה, ונבחר כאמור ל־11 של הטורניר. אני רק מזכיר לכם שבקיץ הבא, במונדיאל בדרום אפריקה, ספרד צריכה להיות אלופת העולם - ואינייסטה הוא מי שצריך להביא אותה לשם.

גם אם זה יתגשם, ובקיץ 2010 הוא אכן ייקח גם את אליפות העולם, הרגע הגדול והמתוק ביותר בקריירה של אנדרס אינייסטה יישאר השער המופלא ההוא בסטמפורד ברידג'. אותו שער שבעקבותיו כתב אלפרדו רלאניו מהעיתון "אס" את אחת הפסקאות הפיוטיות ביותר שקראתי בעיתונות הספורט: "עכשיו כולם יודעים מי הוא אלוהי הכדורגל. קוראים לו אנדרס, הוא ביישן ובא מאלבסטה. הוא אדם טוב, ואתמול בלילה הוא גרם לי לבכות".