שיעור בצביעות טורקית

יותר מכל השקרים, העלבונות, גילויי השנאה וההתנשאות שטורקיה מנחיתה עלינו כעת, מקוממת אותי דווקא סדרת הדרמה המשודרת בטלוויזיה הממלכתית הטורקית. אני מודה, יצאתי מכלי מכעס כשצפיתי בקטעים מאותה סדרה, שעלילתה מבוססת כביכול על אירועי מבצע "עופרת יצוקה".

כמי שסיקר את המבצע, והיה עד ראיה ושמיעה לחלק לא מבוטל ממה שבאמת קרה בשטח, לא יכולתי שלא להבחין כמה דמיון חסר מעצורים ואמצעים קולנועיים הושקעו כדי לייצר במכוון נראטיב מפוברק וזדוני שתמציתו: ילדים ואזרחים פלסטינים תמימים וחסרי ישע נרצחו בדם קר, ובכוונה תחילה בידי פושעי מלחמה שנראים ומתנהגים כמו חיילי אס.אס. גרמנים במלחמת העולם השנייה.

הנראטיב הזה, התפור-למידתם הפוליטית-דתית של מפלגת השלטון הטורקית והעומד בראשה, נועד להיצרב, וגם ייצרב, לשנים במוחותיהם ובליבותיהם של מאות אלפי טורקים. לכן נזקה של הסדרה בטווח הארוך גדול יותר מכל מהלך דיפלומטי או כלכלי שנקטה עד כה ממשלת טורקיה נגדנו.

אך בעודי צופה בקטעי הסדרה, מאזין לצעקות בטורקית שנבחו השחקנים שגילמו את חיילי צה"ל לעבר "קורבנותיהם", הבליחו פתאום בזיכרוני תמונות עמומות מסיטואציה אחרת שהייתי עד לה לפני 18 שנים. גם אז היו חיילים שצעקו בגסות וירו לעבר נשים וילדים שניסו לברוח מהם. אלא שזה לא היה סרט. זה קרה במציאות, לנגד עיני. החיילים והקצינים היו במדי הצבא הטורקי והקורבנות היו פליטים כורדים עמוסי כדים ודליים שניסו להתגנב למעיין הררי קטן כדי לשאוב ממנו מים.

כשהטורקים בשטח

הייתי אז בשליחות "ידיעות אחרונות" ושבועון "טיים" האמריקני באזור נידח במזרח טורקיה. משימתי הייתה לסקר את מצוקת הכורדים העיראקים שברחו בהמוניהם אחרי מלחמת המפרץ הראשונה להרים שבגבול טורקיה-עיראק. כזכור, עם סיום אותה מלחמה, בחורף 91', התקוממו הכורדים בצפון עיראק. הם האמינו בתמימותם לרמזים שפיזרו אנשי ממשלו של הנשיא בוש האב בדבר סופם הקרב של סדאם חוסיין וממשלו ואחזו בנשק כדי לנקום בסדאם וצבאו שטבחו בהם, ובעיקר כדי לגרש את הצבא העיראקי המובס מצפון עיראק ולהקים לעצמם, סוף-סוף אזור אוטונומי.

בתוך כמה ימים התנפץ חלומם לרסיסים. גייסותיו של סדאם הובסו אמנם על ידי האמריקנים בכווית ובדרום עיראק, אך בצפון נותרו לצבא העיראקי די טנקים, מסוקי קרב וארטילריה שמחצו את המורדים הכורדים בתוך כמה ימים. האמריקנים, ג'נטלמנים שכמותם, כיבדו את הפסקת האש ולא התערבו גם כשהצבא העירקי התקדם צפונה, הפגיז, הרס וטבח ללא הבחנה בערי ובכפרי הכורדים.

טורקיה השכנה הייתה המפלט היחיד שאליו יכלו לנוס מאות ואלפי הכורדים חסרי הבית והמבוהלים. קטע הגבול הטורקי-עיראקי הסמוך למקום הקרבות עובר בשיאו של רכס הררי גבוה שבפברואר 91 היה מכוסה בשכבה עבה של שלג. כשטיפסו לשם הפליטים בעמל רב הם נתקלו ביחידות צבא טורקיה שחסמו את דרכם.

החיילים הטורקים התירו להם אמנם להיכנס לשטחה הריבוני של המדינה, אך לא התירו להם לרדת מההר. טורגוט אוזל, ראש הממשלה הטורקי דאז, היה נחוש שלא להרשות למאות אלפי הפליטים הכורדים להצטרף לבני עדתם, אזרחי טורקיה. הוא חשש שהתוספת הדמוגרפית ה"עיראקית" תעצים את המיעוט הכורדי המונה כ-14 מליון נפש. ממשלת טורקיה התקשתה אז, ומתקשה גם היום להתמודד עם התביעות הבדלניות, עם המרדנות ועם פיגועי הטרור היוצאים מדרום מזרח טורקיה המחוז שבו שוכן הריכוז הכורדי-טורקי העיקרי.

כתוצאה ממדיניות טורקית קשוחה זו נותרו עשרות אלפי משפחות כורדיות בשלג על קו הרכס: נשים, גברים והמון תינוקות, ילדים וזקנים; ללא מים, ללא מזון ומחסה מפני הקור הנורא. כשהגעתי בדרך עפר הררית פתלתלה לאחד מריכוזי הפליטים על הר דוגון דאג, כבר לא נותרו עצים ושיחים בשטח. הפליטים עקרו וניסרו את כולם כדי להתחמם ולבשל את מעט המזון שהביאו עימם או שהוצנח להם על ידי מטוסי תובלה בריטים ואמריקנים.

בתחתית ההר ליד כפר קטן בשם אישיק וורן חנו שיירות סיוע, משאיות עמוסות שמיכות אוהלים ומזון ששלחו ממשלת טורקיה וארגונים בין לאומיים. גם רופאים ואחיות טורקים ואירופים היו שם מוכנים לסייע. אבל רק טרקטורים חזקים במיוחד יכלו לטפס בדרך הבוצית שרב הזמן הייתה חסומה כליל למעבר. הטרקטורים הבודדים שהביא הצבא הטורקי הביאו קמצוצי סיוע ואנשים אל עשרות אלפי הפליטים שהתקבצו גוף אל גוף מתחת ליריעות פלסטיק ובגדים ישנים כדי להתחמם. 

הבעיה העיקרית הייתה מים לשתיה ולבישול. על ראש ההר ומורדותיו לא היה אפילו מקור מים אחד. בתחתית ההר ובסביבת אישיק וורן היו אמנם כמה מעיינות שופעים אבל הצבא הטורקי סירב בעקשנות להתיר לפליטים לרדת אליהם. הכורדים ניסו להמיס שלג למי שתיה אבל אז נתקלו בבעיה נוספת: השלג על ההר היה מעורב בכמות אדירה של פיח שהרוח נשאה מבארות הנפט שהבעיר הצבא העיראקי בכווית ובדרום המדינה. מדי לילה מתו שלושה-ארבעה תינוקות שהוריהם השקו אותם בלית ברירה במים אלה. גם מבוגרים חלו בדיזינטריה ורבים מהם מתו.

לדווח באובייקטיביות

באחד הימים, כשעשיתי את דרכי ברגל במעלה ההר, ראיתי קבוצה גדולה של נשים וילדים מקרב הפליטים יורדת באחד הוואדיות, משתדלת להסתתר בין הסלעים הגדולים. הם נשאו בידיהם כדים ודליים מפלסטיק והבנתי שהם מנסים להגיע בהיחבא אל מעיין קטן בתחתית הערוץ. הייתי במרחק של כחצי קילומטר מהם, יחד עם עוד כמה עיתונאים. עצרנו והשקפנו, סקרנים לראות אם יצליחו.

כשהגיעה הקבוצה למרחק מטרים ספורים מהמעיין הופיעו לפתע על צלע ההר מעליהם כמה חיילים טורקים. הם צעקו וניפנפו ברוביהם, כנראה במטרה לגרש את הקבוצה ולהחזירה לפסגת ההר, אבל הנשים והילדים פשוט התעלמו מהם והתחילו לשאוב מהמעיין ולמלא את הדליים. לפתע השתתקו החיילים. הם כרעו ברך, כיוונו את הרובים אל הקבוצה וירו.

מהמטח הראשון נפלה אחת הנשים וילד תפס את רגלו ודילג למחסה. השאר השליכו את הדליים והכדים ונסו במעלה ההר כשכדורי החיילים שורקים מעל לראשם. כשחזרתי ארצה הראה לי עורך "ידיעות אחרונות" מכתב תלונה נזעם שכתב לו ממלא מקום השגריר הטורקי בישראל.

הדיפלומט הטורקי, מר אקרם גובנדירן, קרא את הכתבה שבה דיווחתי על הירי ומחה נמרצות. בין השאר כתב מר גובנדירן (באנגלית, במכתב השמור עימי): "כנציג של ארץ דמוקרטית איננו צריכים ואיננו מבקשים תשבחות מכתבים זרים העובדים בטורקיה. אנו מושיטים להם את כל הסיוע הנדרש. אך בתמורה לא יהיה זה מוגזם לדרוש מהם לדווח באובייקטיביות ובאחריות". אכן דברים כדורבנות, במיוחד כשהם פרי עטו של נציג רשמי של ממשלת טורקיה.