שם היו כל חלומותיהם, ממוספרים ומוכנים לאריזה
שניהם היו חובבים מושבעים של איקאה, עוד הרבה לפני שהכירו בנמל ת"א. אף אחד מהם לא נזקק לעידוד מיוחד כדי לצאת ולרהט את הדירה שאליה נכנסו בתחילת השבוע, דירה שהשקיפה על הירקון, לא רחוק מהגנים בהם התחתנו. סיפור לתחילת שבוע
היא נהגה והוא ישב בצד. היתה התרגשות בחלל האוטו החדש, הגדול, שנרכש בנדיבות הסבא שלו, שביקש להודיע בזמן החופה כי החליט בו במקום להוריש לנכדו האחד והאהוב ולבחירת לבו היפהפיה את אוסף העתיקות שלו שמאוחסן ביפו ושווה 100,000 דולר.
"אתה יודע מה אתה רוצה?" שאלה. חוברת הרהיטים שבה הופיעו כל הדגמים שניתן היה לחלום עליהם הונחה על לוח המחוונים, והוא התלבט מזה דקה אם להניח עליה את רגליו או לא.
הוא אמר שיש לו את זה בדימיון.
שניהם היו חובבים מושבעים של רשת הרהיטים השבדית, עוד הרבה לפני שהכירו על המזח המחודש של הנמל בתל אביב, רק שנה קודם לכן. אף אחד מהם לא נזקק לעידוד מיוחד כדי לצאת ולרהט את הדירה שאליה נכנסו בתחילת אותו שבוע, דירה שהשקיפה על נחל הירקון, לא רחוק מהגנים בהם התחתנו. למען האמת, הם היו נלהבים מעצם המחשבה על הזכות החד פעמית שנפלה בידיהם להוציא סכום לא מבוטל של כסף על קניית כל הרהיטים שנדרשו להם.
מכיוון ששניהם ויתרו על חפציהם מתקופת הרווקוּת, נדרשה להם מלאכת ריהוט מקיפה ועמוקה. העיניים הנוצצות שלהם והשיער שסמר על ידיו היו מעט מהעדוּת על האגדה הצפונית שבתוכה היו שרויים עתה.
"אני חושבת שנתחיל עם חדר השינה", אמרה. בחלון הרכב חלפו מנגד מכוניות שעמדו להיכנס לעיר הגדולה.
"את לא רוצה שנגמור קודם עם המטבח?" שאל אותה. "זה החלק שלוקח את רוב העבודה. עדיף שנשב איתם ונחליט ביחד איזה..."
"אני אומרת שאנחנו צריכים להתחיל עם המיטה"
"לא", אמרה ומשכה את הקול שלה גבוה. "אני אומרת שאנחנו צריכים להתחיל עם המיטה. לא איכפת לך, נכון?"
הוא הניד בראשו לשלילה. בסך הכל הוא לא מצא שום סיבה להתעקש מול גלי ההתלהבות שלה, שהשתלבו יפה בשלו.
"אחרי שנגמור עם החדר שינה, קומפלט, כולל הכל, המיטה, הארונות, המגשים שיוצאים על גלגלים מתוך הארונות, השידה, הכוננית ליד המיטה, התאורה... כל מה שיש... אני חושבת שנבחר סלון. אחר כך פינת אוכל, חדר ילדים, ובסוף נגיע למטבח".
היא הפתיעה אותו. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא הזכירה את המילה ילדים, ככה, ביניהם.
"אנחנו כבר צריכים חדר ילדים?" שאל והפנה את הראש לכיוון הבתים האחרונים של תל אביב.
"למה לא?" אמרה. "אנחנו כבר שם. אנחנו קונים הכל. יש לנו מספיק כסף".
"כן," הוא אמר. "יש בזה היגיון".
"יש לך כפות רגליים יפות יחסית לגבר", אמרה
הוא אזר אומץ והרים את רגליו כדי להניח אותן על לוח המחוונים, חולק את מעט המקום עם חוברת הרהיטים הצבעונית. הוא ניסה להזכיר לעצמו אילו רהיטים מבין אלה שסקר שוב ושוב במהלך סוף השבוע מצאו חן בעיניו באמת.
"יש לך כפות רגליים יפות יחסית לגבר", אמרה באיחור מה.
"מה זאת אומרת לגבר? אנחנו נשואים. את מתכוונת לבעל", ניסה להתבדח.
"לגבר. לבעל. אתה עדיין גבר. כלומר, גם כשאתה בעל. אתה לא יכול לקבל מחמאה? למה כולכם אותו דבר?"
"כל הבעלים? אל תשאלי אותי. אני רק בעלך".
"אני שונאת את המילה הזאת, אתה יודע", אמרה, מבקשת להסיט את נושא השיחה לכיוון אחר, אבל לא מצאה שום כיוון כזה. היא החטיפה מבט נוסף בכפות הרגליים של הגבר החדש שלה. של בעלה. הן באמת היו נאות, כמו שהכריזה, והיא שמחה שלפחות נמנעו ממנה, לאחר שבחרה באיש הזה מבין כל האחרים, חוויות נעימות פחות, כמו כפות רגליים מיובלות, מלוכלכות, מוזנחות או בעלות אצבעות עקומות במיוחד. היא כבר דחתה הרבה גברים על הסעיף המדויק הזה.
"אני כבר מחכה שיגיעו התמונות והווידאו. ההרגשה שלי היא שהוידאו יצא מדהים", אמר.
"בגלל זה כולם אומרים עליו שהוא הצלם הכי טוב. לפחות לחתונות. הוא עבד גם בטלוויזיה או בקולנוע בתור משהו, אתה יודע?"
"באמת?"
"אני חושבת. עוד כמה זמן אנחנו שם, לדעתך?"
"עוד 20 קילומטר, לפי השלט. את יכולה להתאפק עד אז, או שכדאי שאתקשר כדי לבקש מהם לפנות בשבילנו את החנות?"
"אני עדיין מריחה לפעמים את הריח של הבוּפֶה"
"עוד 20 קילומטר", אמרה ושלחה עיניים בוהות אל האופק שהציע הכביש הארוך. מעט מכוניות נסעו איתם על הדרך באותה שעת צהריים חמה, והיא שיחקה עם אצבעותיה על ההגה, מתופפת לפי מקצב של איזה שיר שאולי התנגן בראשה. "אתה מאמין לי שאני עדיין מריחה לפעמים את הריח של הבוּפֶה אצלנו בחתונה? הבשר והירקות והרוטב האדום של הסלטים, הסלמון... אבל הכי חזק אני מריחה את הבשר..."
הוא הניח את היד שלו על הברך שלה כששעון המהירות של המכונית הראה 120. היא לחצה עוד את כף רגלה היחפה אל דוושת הגז, והמכונית בלעה בתיאבון את הקילומטרים שנותרו עד לבניין הכחול העצום שבתוכו שכנה הממלכה שאליה ביקשו להיכנס.
היא היתה הראשונה לרדת מהמכונית, והוא רק וידא את סגירת הדלתות והחלונות של המכונית החדשה ובדק שהאזעקה פועלת. יחד הם צעדו אל עבר דלתות הכניסה. החיוך שלו והחיוך שלה התמזגו לקול צחוק שהיתה בו התרגשות של ילדים ומבוכה. הוא הקיף את צווארה בזרועו לרגע קצר, והיא גמלה לו מיד במחווה דומה, כמו מנסה להוכיח דבר מה, שלא היתה בטוחה מהו.
האנשים חייכו אליהם. גם החפצים חייכו
כשעמדו בתוך העולם שאליו רצו להגיע, האנשים חייכו אליהם. גם החפצים חייכו. והאורות למעלה, וסביבם. ההמולה לא היתה רבה, כפי שציפו, והזמן שעמד לרשותם, עצל ועצמאי, העלה את הציפיות שלהם והאיץ בגופם להתרגש עוד ועוד. היה איזה רגע שהיא חשבה שהיא עומדת ליפול מרוב התרגשות. הוא הרגיש את זה. היתה לו רגישות לגביה. גם לה היה חוש לא רע לגביו.
באזור שבו הציעו מיטות וארונות עצומים לחדר השינה שיש בהם מספיק מקום כדי לארוז גם את הבית עצמו, אם צריך, ושידות בצהוב וכחול ואדום, בנוסף לצבעים הרגילים ושטיחים ותמונות ומראות לקישוט, הם עמדו חבוקים והריחו את ריח האושר שעלה בנחירי רוב האנשים שהתנהלו ביער העד ההוא של הרהיטים.
היא היתה החלטית מאוד כשמצאה את המיטה הנכונה
היא הצביעה על המיטה הראשונה שמצאה חן בעיניה והוא צחק, אבל היכן שאסור היה לו לצחוק. גם המיטה השנייה שהציעה מצאה חן בעיניו רק בקושי, ומאוחר יותר התנער גם ממעט החיבה שהסכים לרחוש לה. היא היתה החלטית מאוד כשמצאה את המיטה הנכונה עבורם, המיטה השלישית, השחורה מכל הצבעים, והוא, שאמר שאין לו ברירה אלא להטיל וטו, קיבל ממנה את הפרצוף שלא זכה לקבל בכל השנה שהיו יחד, גם בשעות פחות מוצלחות שהיו להם.
אחר כך הוא בא בהצעות משלו. מיטה אחרת, מצעים אחרים, ארונות מסוג שונה. הוא לקח את זה רחוק, ובאזור חדרי המגורים אמר שאם היא מתעקשת על המיטה השחורה, אין לו ברירה אלא לאזן את האנרגיה שתיווצר אצלם בבית עם שז לונג לבן וארוך, בריפוד קטיפתי ועם מנורת אהיל גבוהה, בעלת כיפה אדומה, שקופה למחצה.
היא פערה את פיה.
הוא המשיך בשלו ובחר ארבעה כסאות בר גבוהים במראה עתיק, גם כשהבהירה לו שהיא מעדיפה שולחן רגיל וכסאות רגילים. "ככה אנחנו אכלנו אצלנו בבית", אמרה ונזכרה שהאיש הזה שהיה עכשיו בעלה אכל איתה ועם הוריה רק פעם אחת, וארוחה שלא הוגשה בה אף מנה חמה.
"מה דעתך על חדר ילדים שכולו פלסטיק כחול?"
"אני רוצה את החדר הזה. בעץ ישן".
כשחזרו למתחם המטבחים הפכה ההתלהבות שלהם למין שיר שקט, חסר פזמון. משהו שאפשר להתחיל ולזמזם אבל לא יותר. הם עדיין היו הזוג מהחתונה המוצלחת בפארק הירקון. בחוץ עדיין חיכתה להם המכונית החדשה ובפנים... בפנים היו כל החלומות שלהם, ממוספרים ומוכנים לאריזה, תמורת תשלום.
רק הסדק הזה, הקטן והמפתיע, שנפער פתאום בבניין הכחול הגדול ומבלי שתיארו לעצמם שמשהו כזה יכול לקרות, רק הוא העב מעט על שעת אחרי הצהריים ההיא וגרם לה לרגע להביט בו במבט הזה שהרגיש לה אבוד ונראה כך גם לו.
בדרך חזרה הם שבו לצחוק. הרהיטים היו צפויים להגיע בהמשך השבוע, ובינתיים הם העדיפו לדחות את הוויכוחים שוודאי יתגלעו מחדש, ברגע שיזכרו כמה שונים העולמות שלהם, העולמות הפנימיים הכמוסים שלהם, כשאלה מקבלים צורה והופכים אותם, למשל, לרהיטים.
אז הם צחקו.
קודם היא, ואז הוא.
אחר כך הוא ואחריו היא.
אבל כל הדרך לתל אביב, הם לא אמרו כלום על החתונה. היה ברור שלא מדברים יותר על החתונה. אף לא מילה.
