"לטוס לחו"ל כשהבת שלהם באוברדרפט?"
עד מתי הורים חייבים לעזור לילדיהם, תוך ויתור על חייהם הפרטיים? באיזה שלב הם אמורים להתחיל לבלות ולחיות, בלי לחשוב על המינוס של הילדים והמתנות לנכדים? מלי גרין, אמא לעשרה, בשיחה עם חברה זועמת
הקול שלה לא הותיר מקום לטעות. נקודת הרתיחה הגיעה. היא כועסת, מאוד, עד כדי כך שיכולתי לחוש באדים שעלו מן השפופרת.
"מה קרה?" נחרדתי.
"ההורים שלי!" כל הברה רשפה גיצים. "הם טסו לשבועיים למקום הכי יקר בגלובוס, התארחו במלונות היקרים ביותר, ערכו טיולים שצריך לשדוד בנק בשבילם", הקול שלה עלה לטונים גבוהים.
"נו, אז מה? נפלא, מה את רוצה מהם? מגיע להם. הם יצאו כבר לפנסיה", עדיין לא הבנתי לאן היא חותרת.
"את לא מבינה?" שתקתי. פחדתי להודות שאני לא מבינה.
"כל זה בזמן שאנחנו, הבת והחתן שלהם, נמצאים ב"אוברדרפט" עמוק, בחובות עצומים על הדירה, עם משכנתא שאוכלת את כל המשכורת, שלא נדבר על כך שהתפשרתי על הגן של הילדה ושלחתי אותה למקום זול".
"או.קיי", ניסיתי לשחק בפאזל שהיא הניחה לי על השולחן ולחשוב לפני שאני משיבה. היא התפרצה להרהורים: "את לא חושבת שבמקום לבזבז עשרות אלפי דולרים על טיול הזוי, הם היו צריכים להתחשב בבת שלהם?! אני הבת שלהם, מצבי הכלכלי רחוק מלהיות שפיר. שיהיה להם קצת אכפת ממני".
"אכפת להם ממך, אבל הם לא ראו קשר בין מצבך הכלכלי לבין הטיול עליו חלמו כל ימי חייהם לעשות, רגע לפני הזיקנה", ניסיתי למצוא נקודת זכות אצל ההורים שלה.
"פחחח", היתה התגובה המידית שלה. "אני חושבת שהם ממשיכים לשחק איתי את המשחק החינוכי, אותו משחק שהתחיל בגיל צעיר מאוד, שמטרתו ללמד אותי מהו הערך של כסף, לא לזלזל בכסף, להזיע כדי להשיג אותו. מגיל אפס אני קולטת את השדרים שלהם. סליחה, היום כשאני בעצמי כבר אמא ואחראית על ילדים, אני יכולה להגיד לך דבר אחד: אם יש להורים אפשרות כלכלית, חובה עליהם לעזור לילדיהם"
מוזר, כי השיחה הזאת הצטרפה בדיוק לשיחה שהיתה לי בבוקר עם קולגה בעבודה. "בושה וחרפה מה שחמותי קנתה לילדים שלי לחג: משחק עלוב בשקלים ספורים. נו, באמת היא לא יכלה לפתוח קצת את הארנק? המצב הכלכלי שלהם מאפשר להם, ללא ספק, להשקיע קצת יותר במתנות לנכדים. קמצנים", היא פסקה באחת.
"את לא רוצה שלילדים שלך יהיה הכל?"
האם ההורים חייבים לנו? מוכרחים להמשיך ולפרנס אותנו או לפחות לתמוך בנו כל ימי חיינו? איפה עובר הקו בין "מגיע לנו" לבין "זכותם להחליט מה לתת".
"את מקשיבה לי?" החברה הרותחת היתה עדיין מעבר לקו.
"אני לא יודעת מה לומר לך", התנסחתי בזהירות. "מצד אחד, אני מאוד מבינה אותך. זה מרגיז לחשוב שאת מחשבנת כאן כל שקל עלוב, וההורים שלך מפזרים רבבות דולרים על הנאות חולפות. מצד שני, האם ההורים שלנו באמת חייבים לנו כל ימי חיינו? האם הם מוכרחים לגנוז חלומות של שנים, ולכסות לנו משכנתא במקום זה?"
"אוי, באמת מלי, את לא רוצה לתת לילדים שלך ה-כ-ל?"
השאלה שלה נותרה בחלל האוויר, גם בשעות אחר הצהריים כשלבת שלי התחשק מאוד לקנות חולצה חדשה ובמסגרת התקציב המחושב שאני משתדלת לא לעבור, לא נשארו אפילו כמה פרוטות בשביל זה. אני נזקקתי למשקפי שמש חדשים, במקום אלה שמסגרתם נשברה, ולבסוף החלטתי שאדביק את המסגרת ואמתין עם הקנייה שלי לחודש הבא. העיקר שתהיה לבת שלי חולצה, כמו שהיא רוצה. כך יעשו גם הורים רבים שאני מכירה. אבל מה אם ההורים מחליטים שלא לתת? האם באופן אוטומטי מתייגים אותם כהורים אנוכיים, קמצנים?
יש הורים שמספרים בגאווה כי: "אין לנו כסף, אבל 'גירדנו' כל אגורה כדי לאפשר לבת שלנו לצאת למחנה קיץ בחו"ל. היא צעירה ועכשיו זה הזמן שלה לחוות חוויות ללא עול ואחריות". לעומת ההורים האלה, תשמעו את זוג ההורים שיש להם כסף ולא מעט, והם אומרים לבת שלהם, שאם היא רוצה ללכת למחנה הקיץ היקר כדאי מאוד שהיא תתחיל לעבוד ולחסוך ותממן חלק ממנו.
"הלוואי ויכולתי יותר"
אני לא באה לשפוט מה טוב ומה ראוי. ניסיתי יחד עם חברתי הרותחת ללבן את הסוגיה. מה שברור הוא, שכהורים עלינו לתת, לתת שלא על מנת לקבל. הילד מקבל מאיתנו ההורים נתינה שכוללת כלים להתמודדות עם החיים, ערכים, מידות, וכן, גם כסף, כי נתינה כוללת גם כסף. חוגים עולים כסף, השכלה עולה כסף, ואם אנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו לפלס את דרכם בשבילי החיים, עלינו לעזור להם. וגם אם אין לנו ההורים תמיד היכולת הכלכלית להעניק את כל מה שהיינו רוצים להעניק לילד, אפשר לעמוד מאחוריו, לתמוך בו, לתת לו את הכוח ואת הידיעה שאנחנו איתו.
נזכרתי באמא שלי שהופיעה כאן רק אתמול עם שקית ענקית עמוסה במשחקים קטנים מהחנות הידועה של "הכל בשקל". "הלוואי והיה לי יותר. הייתי קונה את כל חנות הצעצועים לנכדים שלי", היא התנצלה. ומיד הוציאה מהתיק שלה עוד שי לחג עבורי, "עוד מעט, כשיהיה לי יותר כסף, אקנה לך ז'קט מהמם שראיתי בקניון".
הסתכלתי עליה, על אמא שלי, ופתאום הבנתי. הפאזל התחבר. "סיפרת לי שההורים שלך קנו לך סיר לחץ יקר לחג", הזכרתי לחברה הרותחת שבתחילה נשפה בבוז, כי מהם כמה מאות שקלים מול רבבות?
"תביני, הם חושבים עליך. זה לא משנה כמה אתה נותן, ואם יש באפשרותך לתת ואתה נותן הרבה או מעט. מה שחשוב הוא הרצון לתת, עצם הרצון הזה נוטע בילדים את התחושה שמישהו אוהב אותם ודואג להם, וזו הנתינה האמיתית".
מלי גרין, סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם".
