אמנות הקיבעון

לפני מספר ימים הגיע לידיי הספר "אמנות ישראלית עכשיו". עלעלתי בין דפיו והנוף הצבעוני של הרפרודוקציות חלף לנגד עיניי. הסתקרנתי להבין מה התימה המחברת בין התמונות הנבחרות, או בין האמנים והאמניות המוצגים בו, ולפיכך פניתי לקרוא את מבוא הספר.

עבודה של מיכל חלבין (צילומים: מתוך הספר)

במבוא כתבו העורכות איריס ריבקינד בן-צור ורויטל אלקלעי: "כמי שעוקבות מקרוב אחר ההתפתחויות בשדה

האמנות העכשווית בישראל, חשנו בשנים האחרונות בחסרונו של ספר אינפורמטיבי ונגיש, שימפה את התחום תוך התייחסות לאמנים החיים ויוצרים בארץ ומחוצה לה".

הנהנתי בראשי בהסכמה והמשכתי: "הספר מציג מקבץ של עבודות אמנות משמעותיות במדיומים שונים... 94 אמנים ישראלים משתתפים בספר; חלקם כבר זכו להכרה בינלאומית... וחלקם אמנים צעירים שסומנו ככישרונות מבטיחים".

צירופי המילים האלה החזירו אותי לביקורת אמנות שמצאתי במהלך המחקר על עבודת המאסטר שלי, שעסקה בהיבטים הסוציולוגיים של שדה האמנות בישראל. מבקרת אמנות מרכזית כתבה אז בין היתר כך: "עונת האמנות החדשה בקושי החלה, אבל כבר אפשר להמר שהמיצב החדש של סיגלית לנדאו יהיה הדבר הטוב ביותר שיוצג בה".

למה לדרג אמנים בכלל?

קביעה בעייתית מסוג זה משקפת במידה רבה את הקיבעון וחוסר הסקרנות של כמה מהשחקנים המרכזיים הפועלים היום בשדה האמנות בישראל. שבתי לקרוא את דברי העורכות עם ספקנות הולכת וגדלה: "הספר אינו מבקש לקדם סדר-יום פוליטי, חברתי או אחר, וכל מטרתו לשקף את המתרחש כיום בשדה האמנות בישראל".

ברוח תוכניות המציאות נתבקשו 14 "מומחים" לדרג 60 אמנים. אפשר להיות קטנוניים ולשאול: למה דווקא 14, ולמה דווקא 60? אבל השאלות היותר מהותיות הן: מדוע כלל יש צורך בדירוג אמנים? את מי או את מה זה משרת? למעשה, באותה החלטה להציג "אמנים מובילים" חוטא הספר למטרתו המוצהרת לשקף את הפעילות האמנותית בישראל.

הספר הוא מקבץ אסתטי של עבודות שיוצריהן ויוצרותיהן מוצגים ממילא באוספים, בגלריות ובמוזיאונים בעלי הנראות והבולטות הגדולה ביותר. ואם זהו הכיוון הנבחר, נבצר מבינתי מדוע בחרו עורכות הספר להציג אמנים ואמניות מסוימים אלה, ולא אמנים ואמניות "משמעותיים" אחרים.

עבודה של נדס ויסמן

אופן הצגת האמנים בסדר אלפביתי עם טקסט קצרצר, לצד רשימה של תערוכות בהן הציגו, ועם כמה תמונות באיכות גבוהה - אינו מאיר את הפעילות האמנותית העכשווית באור חדש, ואינו מספק תובנות מעניינות ומעוררות. בספר מסוג זה גלומה ההזדמנות לייצר כר פורה למחשבה ודיון, והחשוב ביותר לטעמי, לייצר הקשרים. אולם כפולת עמודים וטקסט מתומצת על כל אמן או אמנית אינם "ממפים את התחום" או "משקפים את המתרחש כיום בשדה האמנות בישראל".

פניתי למאמרה של רותי דירקטור "קווים לדמותה של אמנות בישראל עכשיו", בתקווה שהוא ישפוך אור על הפרוייקט וייצר קישורים ותובנות. אולם זה התגלה כמאמר אנקדוטי, שאינו בעל בסיס מחקרי וכוללני כפי שהיינו מצפים בפרוייקט מסוג זה. דירקטור דנה במספר מצומצם של תהליכים המתחוללים כיום בשדה האמנות בישראל.

הדומיננטיות הגוברת של ציור ורישום ריאליסטי, אמנות רחוב, אמנות אקטיביסטית, אמנות דיגיטלית, אמנות אינטרנט - כל אלה ואחרים הודרו מן המאמר; שיתופי פעולה שאינם מובנים מאליהם, עם שחקנים אמנותיים ממדינות כמו פולין או טורקיה, גם הם לא זכו לקבל ביטוי.

דירקטור מציינת את נוכחותם הגדלה של "אחרים" כגון ערבים, פלסטינים, מזרחיים, דתיים, ומהגרים מארצות שונות. אולם הספר אינו מעיד על התמונה הפלורליסטית, המרובדת וה"רחבה ככל האפשר" שמעלות דירקטור ועורכות הספר.

עבודה של נלי אגסי

אמירה זו נכונה גם ביחס לבחירה להציג את האמנים והאמניות הספציפיים המשתתפים בספר, וגם לנוכח רשימות המוזיאונים והגלריות המוצגות בסופו (שוב, ללא הקשר ובאופן מתמיה). מרשימת המוזיאונים נעדר למשל מוזיאון על התפר בירושלים, וברשימת הגלריות מצוינות רק 11 גלריות, כולן בעלות צביון מסחרי, וכולן פועלות בתל-אביב.

שלם לא קוהרנטי

הגיבוב האקלקטי הזה של כל הגורמים מייצר שלם שאינו קוהרנטי, ושאינו שונה מכל ביקור באחת הגלריות

המצוינות ברשימה, או עיון בקטלוג של תערוכה מוזיאלית. אם כל אחד ואחת מהכותבים היה תורם מאמר קצר המתמקד בסגנון או במדיה מסויימים, בתופעות או בתהליכים חשובים - קוראים בעלי עניין אמיתי בשדה האמנות העכשווית בישראל היו יוצאים נשכרים.

השיחה המתועדת בין האוצר הוותיק יונה פישר לאוצר הצעיר אורי דסאו הייתה יכולה להוות צעד משמעותי בכיוון זה, אולם דרך הצגתה תלושה, מתומצתת, ואינה ממצה את הפוטנציאל הגלום בה. כך יצא שהספר אינו נותן מקום לכותביו להוציא תחת ידם יצירה תרבותית משמעותית, נגישה, מעמיקה ומלמדת. במקום זאת קיבלנו עוד במה השבה ומאשררת את נבחרת האמנים של קובעי הטעם ובעלי הממון בשדה, עוד אלבום "יפה" שיהלום את מדפי הספרים של קהל מוצצי הסוכריות.

• על "אמנות ישראלית עכשיו", עורכות: איריס ריבקינד בן צור ורויטל אלקלעי, הוצאת מודן

• תמר יוגב סיימה את לימודי הדוקטורט בחוג לסוציולוגיה, נאפילד קולג', אוניברסיטת אוקספורד, ומשמשת כיום כעמיתת מחקר במרכז לחקר מוניטין עסקי בבית-הספר למנהל-עסקים, אוניברסיטת אוקספורד