למי צלצל הפעמון?

הלדור לקסנס האיסלנדי זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1955, ונחשב לסופר הבולט ביותר בהיסטוריה של איסלנד. בעברית פורסמו ספריו "גם הדג ישיר" ו"תחנת האטום". ספרו "פעמון איסלנד" הוא חלק מטרילוגיה. הוא מגולל את הרפתקאותיו של פוחז חד לשון בשם יוֹן רֶגוִוידסוֹן, שנאלץ לברוח ממולדתו לאחר שמואשם ברצח תליין המלך

היו ימים, כך כתוב בספרים, שלבני העם האיסלנדי היה רק אוצר לאומי אחד: פעמון. הפעמון היה תלוי מן הקצה העליון של הגמלון בבניין בית המשפט של תינגוֶוליר שעל נהר אֶקְסָרוֹ. צלצלו בו להודיע על משפטים ועל הוצאות להורג, והוא היה כה עתיק, ששוב לא ידע איש את גילו האמיתי.

שנים רבות לפני תחילתו של סיפור זה כבר היה הפעמון סדוק, וזקני העם האמינו שהם זוכרים כי פעם השמיע

צליל צלול יותר. הזקנים, מכל מקום, עדיין הוקירו אותו. בימי הקיץ השלווים של תינגוֶוליר, כאשר הניחוחות של בְּלוֹסְקוֹגַר נישאו פנימה על כנפי הרוח הקלילה מסוּלוּר, התכנסו בבניין בית המשפט העוצר, שופט השלום והמוציא להורג, האדם שעמדו לתלותו והאישה שעמדו להטביעה, וצלילי הפעמון נשמעו תכופות כשהם מעורבים בהמיית הקולות מאֶקְסָרוֹ.

שנה אחת, כאשר יצא צו מלכותי כי על בני איסלנד למסור את כל כלי הפליז והנחושת שברשותם כדי שקופנהגן תיבנה מחדש לאחר המלחמה, נשלחו אנשים לקחת את הפעמון העתיק של תינגוֶוליר שעל נהר אֶקְסָרוֹ.

ימים ספורים לאחר פיזור האסֵפה הלאומית קרבים ובאים שני אנשים, ועִמם בהמות משא מן הצד המערבי של האגם. הם רוכבים במורד הנקיק שממול לשפך הנהר, צולחים את הפיורד ויורדים מעל גבי הסוסים מעבר לשדה הבזלת שליד בניין בית המשפט.

אחד הגברים, חיוור, בעל לחיים מלאות ועיניים מצומצמות, לובש מקטורן בלוי של בן אצילים הקטן בהרבה ממידתו, וצועד במרפקים שלוחים קדימה כמו ילד המתיימר להיראות אציל. הגבר האחר כהה, לבוש סחבות ומכוער.

איש זקן עם כלב בא לעברם מעבר לסלעי הבזלת, ונכנס אל השביל לפני הנוסעים.

"ומי אתם, אנשים?"

השמן משיב: "אני הנני שליחו של הוד מלכותו והתליין שלו".

"מה אתה אומר", מלמל הזקן בגרון ניחר, ונדמה שקולו מגיע ממרחק רב. "בכל אופן, הבורא הוא שמושל".

"יש לי מסמך להוכיח את זה", אמר שליחו של המלך.

"הו, כמובן", אמר הזקן. "לכל אחד יש מסמך בימינו. כל מיני מסמכים".

"אתה קורא לי שקרן, שד זקן שכמותך?" שאל שליחו של המלך.

לקסנס. שוב בעברית (צילום: יוהנס לונג)

הזקן לא רצה להסתכן ולהתקרב יתר על המידה לבאים, על כן התיישב על שרידי החומה שהקיפה את בניין בית המשפט והתבונן בהם. הוא לא היה שונה מכל זקן אחר: היו לו זקן אפור, עיניים אדומות, מגבעת ורגליים מסוקסות, והוא כרך את ידיו הכחולות סביב מקל ההליכה שלו ורכן מעליו, רועד. כלבו התקרב מעברה השני של החומה ורחרח את האנשים בלי לנבוח, כפי שעושים כלבים כשהם מסווים את פראותם.

"פעם לאף אחד לא היו מסמכים", מלמל הזקן ברוך. השחרחר, שהתלווה לגבר החיוור, רטן בזעף: "בחיי שאתה צודק, חבר! לגוּנַאר איש לידָרֶנדי לא היו שום מסמכים". "ומי אתה?" שאל הזקן. "הו, זהו גנב חבלים מאַקרָנֶס; הוא מתגולל בתְרֶלָקיסטָה שבבֶּסַסטָדִיר מאז חג הפסחא", השיב שליחו של המלך ובעט בכלב ברוגז.

הגבר שחור השׂער דיבר בלעג, חושף את שיניו הצחורות הנוצצות: "זה תליין המלך מבֶּסַסטָדִיר. כל הכלבים משתינים עליו".

הזקן שעל החומה המתפוררת לא אמר דבר, וארשת פניו נשארה חתומה רוב הזמן. הוא הוסיף להתבונן בהם ומִצמץ מעט ביושבו שם, רועד.

"טפס שם למעלה על הבית, יוֹן רֶגוִוידסוֹן, בריון עלוב שכמותך", אמר תליין המלך, "וחתוך את הפעמון. אני מוצא שזה

מבדח שביום שבו הוד מלכותו רב החסד יצווה עלי לכרוך את החבל סביב צווארך, כאן במקום הזה ממש, אף אחד לא יצלצל בפעמון".

"מספיק עם ההתחכמויות שלכם, בחורים", אמר הזקן. "זהו פעמון עתיק". "אם אתה מקורב לכומר", אמר תליין המלך, "תמסור לו ממני ששום תלונות ובכיות לא יעזרו כאן. יש לנו מסמכים לגבי שמונה-עשר פעמונים ועוד אחד - האחד הזה. ציוו עלינו לפרק אותם ולשלוח את החלקים לדנמרק בהוֹלמְשִׁיפּ. אינני נשמע לאיש פרט למלך".

הוא לקח קמצוץ טבק מקופסת ההרחה שלו בלי להציע לאחרים. "אלוהים יברך את המלך", אמר הזקן. "כל אותם פעמוני כנסייה שהיו פעם בבעלות האפיפיור הם היום בבעלות המלך. אבל זה איננו פעמון כנסייה. זהו הפעמון של הארץ. אני נולדתי כאן בבְּלוֹסקוֹגָהֵידִי".

"יש לך טבק?" שאל הגבר שחור השׂער. "התליין הארור הזה קמצן מכדי לתת למישהו משהו להריח". "לא", אמר הזקן. "לבני עמי מעולם לא היה שום טבק. זאת הייתה שנה קשה. שני נכדַי מתו באביב. אני אדם זקן עכשיו. הפעמון הזה - מאז ומעולם היה שייך לארץ הזאת".

"למי יש מסמכים להוכיח את זה?" שאל התליין.

"אבא שלי נולד כאן בבְּלוֹסקוֹגָהֵידִי", אמר הזקן.

"לאיש אין בעלות על שום דבר אם אין לו מסמכים להוכיח את זה", אמר תליינו של המלך.

"אני מאמין שבספרים העתיקים כתוב", אמר הזקן, "כי כאשר הגיעו הנורווגים לארץ הריקה הזאת הם מצאו את הפעמון במערה ליד הים, יחד עם צלב שאבד מאז".

"המסמך שלי הוא מאת המלך, אני אומר!" אמר התליין. "וקח את עצמך למעלה לגג, יוֹן רֶגוִוידסוֹן, גנב שחור שכמותך!"

"אסור לשבור את הפעמון", אמר הזקן וקם על רגליו. "אסור לקחת אותו מכאן בהוֹלמְשִׁיפּ. הוא צלצל באַלתִינגִי שעל נהר אֶקְסָרוֹ מימי קדם, הרבה לפני ימיו של המלך; יש אומרים כי עוד לפני ימיו של האפיפיור".

"לא אכפת לי", אמר תליין המלך. "קופנהגן חייבת להיבנות מחדש. לחמנו נגד השוודים, והממזרים המלוכלכים

המשתמטים ההם הפציצו את המקום". "סבא שלי גר בפִיפלָוֶוליר, במרחק קטן מכאן לבְּלוֹסקוֹגָהֵידִי", אמר הזקן, כעומד לפתוח בסיפור ארוך. אולם הוא לא המשיך.

לא יכול המלך עַז-הַנֶּשֶׁק ללטף את עורה

לעטוף בתכשיטים את העלמה המזהירה

לעטוף בתכשיטים את העלמה המזהירה...

הגנב השחור יוֹן רֶגוִוידסוֹן היה ישוב בפישוק על הגג, רגליו מתנדנדות מעל הגמלון, שר את הבלדה העתיקה של פּוֹנטוּס. הפעמון היה קשור ומחוזק בחבל עבה סביב הקורה, והוא הִכה בחבל בעזרת הגרזן עד שהפעמון נפל לתוך החצר:

לעטוף בתכשיטים את העלמה המזהירה

אלא אם תהיה צעירה וע-ש-י-ר-ה...

"...ועכשיו אומרים שאדוני, הוד מלכותו יורש העצר רב החסד, מצא לעצמו פילגש שלישית", צעק מן הגג כמבקש לבשר את החדשות לאיש הזקן. הוא הביט בחוד הגרזן והוסיף: "והיא אמורה להיות השמנה מכולן. זה מה שמבדיל את המלך ממני ומסיגי סנוֹרָסון". הזקן לא השיב. "מילים אלה יעלו לך ביוקר, יוֹן רֶגוִוידסוֹן", אמר התליין.

"פעמון איסלנד", הלדור לקסנס, מאנגלית: אביבה ברושי, הוצאת שוקן