"תקשיבי לאינטואיציה: אל תעשי בדיקת מי שפיר"

"הסטטיסטיקה לא לטובתך", "אין לך הרבה זמן לחשוב על זה", "את חייבת לעשות את הבדיקה". את מנסה להיות רגועה, רציונלית, לחשוב רגע בשקט, להתרכז ובו בזמן הבטן שלך בסערה, צועקת אלייך: "לא! אל תעשי את זה". האינטואיציה צועקת, אבל הרופא מתקשר ומסביר לך שוב ושוב, מפציר, מבקש, דורש בתוקף - את צריכה לעשות בדיקת מי שפיר.

האינטואיציה שלך צועקת ומהדהדת בראש. את יודעת שזו טעות. ושוב טלפון מהרופא: "אני לא רוצה להלחיץ, אבל התקשרתי להגיד שחלון ההזדמנויות עומד להיסגר. בגילך (34), לא הייתי חושב פעמיים". ולמה שיחשוב? הרי בשבילו זה אינטרס כלכלי טהור. כל בדיקה כזו מכניסה לכיסו כמה אפי שקלים, אז למה לא לנצל את מנגנון רגשות המצפון והאשמה של כל אמא מתחילה, שלא לדבר על הורמוני ההריון? למה לו לספר לך שנולדו ילדים מדהימים ובריאים עם סטטיסטיקה הרבה יותר גרועה משלך?

"אין סיכונים"

ומסביב כולם מייעצים: בטח לעשות, דודה של סבתא שלי עשתה וכל החברות שלי ותראי שלא קרה כלום. לכי לד"ר שמיף, הוא הכי טוב. הסטטיסטיקה שלו שאין לו סטטיסטיקה. דף חלק. אין סיכונים. זה שנייה ודי. קצת מנוחה וזה יעבור תוך כמה ימים.

כמעט אין כאלו שיגידו לך לקחת את הסיכון ולהקשיב לאינטואיציה. להקשיב לעצמך. מי רוצה לקחת אחריות כזאת כבדה על המצפון? ואם כן ייצא עם תסמונת דאון? למה לא להיות בטוחים?

אז רק שתדעו, אין דבר כזה להיות בטוחים. הבדיקה לא בודקת עוד המוני מומים, וזה בכלל לא משנה. אנחנו קלישאה של עצמנו. אין דבר כזה מושלם ואף אחד לא יכול לדעת את העתיד. כמה אנחנו יכולים עוד לרצות להיות בשליטה? שנית, ולא פחות חשוב, כמה בחורות שעברו הפלה אחרי בדיקת מי שפיר טרחו לידע את הרופא שביצע? אלא אם כן זה ממש קרה באותו הרגע - וגם את זה יצא לי לשמוע. הרי זה מצב של אֶבֵל לכל דבר! במצב הזה את לא יכולה לדבר עם אף אחד. בטח לא להודיע לרופא. והרי ברוב המקרים המבצע הוא רופא חיצוני ולא הרופא המטפל. בקיצור, פיקציה.

"לכאורה, הכל היה בסדר"

כבר הרבה זמן שאני חושבת לכתוב את הסיפור שלי. מדי פעם יש טריגר כזה או אחר, אבל לא כזה שיגרום לי לשבת ולכתוב, לבכות, להתמודד. אבל כבר כמה פעמים בשבוע האחרון הנושא עולה ואני מוצאת את עצמי מסבירה בטלפון את כל מה שעברתי. אז החלטתי. אני חייבת לכתוב על זה ודי.

אני התלבטתי עם ביצוע הבדיקה עד שבוע 20 וקצת. הייתי בהריון עם תאומים וידעתי שאין מה להתערב. פשוט ידעתי. בכיתי יומיים כשאני ובן זוגי החלטנו לבצע אותה. היה לי מאוד קשה להתנגד לעצמי. ממש נכנסתי למצב של אבל. עשו לי שני דיקורים אחד אחרי השני. הבדיקה עברה חלק. אפילו לא כאב. נשמתי כמו ביוגה ועבר שיגעון. אפילו התוצאות של הבדיקה הודיעו: צדקתם! הכל בסדר.

לכאורה, הכל היה בסדר ובכלל היה לי הריון משגע. בלי סימפטומים וכיפי. אבל בשבוע 25, כשלפתע ירדו לי המים, הבנתי שלקחתי את ההחלטה השגויה ביותר שיכולתי לקחת בחיי. במיון נשים, כשהגעתי באמבולנס, כבר הייתי בטוחה שאני מפילה, אבל הלידה נעצרה בעזרת תרופות, והצלחתי למשוך עוד שבועיים. במחלקה לסיכון גבוה היו כמה השערות של רופאים לסיבה, אבל שוב ושוב חזרו הרופאים על האפשרות שהסיבה היא בדיקת מי השפיר. הם הסבירו לי שמספיקה טיפת דם שחדרה לתוך השק. זאת הופכת את צבעה והרכבה במהלך הזמן והגוף פתאום קולט: רגע, יש לי גוף זר בתוך השיליה. כדאי להפיל ועכשיו.

הטבע עשה את שלו. הוא כל הזמן עושה. אבל אנחנו, המנגנונים המאוד מתוחכמים, לא מצליחים להפסיק להתחכם וזה בא על חשבוננו.

מה שלא מספרים לנו

מניסיון של אם לילדה בת שנתיים, שנולדה פגית במצב קיצוני, בשבוע 27, אני יכולה להגיד שלא כולם מספרים הכל, ואנחנו לא יודעות הכל. למשל, לא מספרים לנו שיכולה להיות לידה מוקדמת מאוד, גם חודש אחרי הבדיקה. את כל הדברים הללו שמעתי מהרופאים רק אחרי המקרה. למעשה, ממש לאחרונה, כששוחחתי עם הרופא שלי על אפשרות של הריון נוסף וביקשתי לדעת האם אצטרך להיות בשמירת הריון, הוא החליט שאין סיבה, מכיוון שברור לו שהסיבה ללידה המוקדמת שלי בעבר היתה בדיקת מי השפיר.

לא מספרים לנו גם שפגים שנולדים במצבים קיצוניים שכאלו, עלולים לחטוף את כל מחלות וכולירות העולם. לא מספרים שלהיוולד פג זה לא להתפנן באינקובטור עד התאריך המיועד. זה ילד שנולד חולה.

מה שבטוח שמספרים זה שאת לוקחת סיכון, אבל זה סיכון של שחור או לבן: או שתהיה הפלה או שתהיה לידה רגילה ושיהיה במזל טוב!

הילד המושלם

ואת בעצם עושה את הבדיקה כדי לוודא שהכל בסדר. את חס וחלילה לא רוצה לגדל ילד עם מום. את רוצה ילד נורמלי שהתיישן יפה בבטן, שיוצא בזמן, גדל כמו שצריך, ואם אפשר שיהיה גם מחונן. את לא לוקחת בחשבון שאת במו החלטתך, יכולה לגרום את המום, או כמה, לילד שלך.

אמרה לי חברה (שמאוד לא רוצה לעשות את הבדיקה) שהרופא מאוד לחץ עליה ושמקסימום אם תהיה הפלה אחרי, אז העובר לא ישרוד. זה נכון, היא בשבוע 18. אין מצב שבתנאים קיצוניים שכאלה העובר ישרוד. אבל אם יקרה משהו שימשוך את ההפלה ללידה מוקדמת? לשבועות שבו העובר כן יכול לשרוד? האינטואיציה שלה תמיד הנחתה אותה. ועכשיו, כשמדובר בהחלטה כל כך חשובה, הספק מחלחל והטיעונים ההגיוניים גוברים על כל תחושה. שלא לדבר על הספק של בן הזוג, שלא יעזור כלום, ברוב המקרים הוא זכר, שאינטואיציה זה לא משהו שעובד אצלו בכזאת עוצמה כמו אצלך. "יהיה בסדר", הוא אומר והולך לבדוק קצת באינטרנט. תוך כמה שעות, הוא כבר לא יודע ואולי כדאי כן לבדוק, "שנהיה בטוחים".

אתמול ראינו, בעלי ואני, תכנית על אושר. הסבירו שם שמי שלוקח שליטה על חייו, תורם לכמות המזל שתהיה לו וכתוצאה ישירה, לכמות האושר שלו.

אז עם כל מה שעברנו, סיכמנו שיש לנו מזל גדול. אמנם התאום לא שרד, ועברנו תקופה של שנה ומשהו כל כך קשה, אבל יש לנו את מיקה, הילדה המדהימה בעולם, שמי שמסתכל עליה נמשך אליה אוטומטית - לחיוך המשקף את האור בנשמה, לידיים המושטות שמסירות כל מנגנון הגנה באשר הוא, ליכולות הריפוי לא רק של עצמה אלא גם של הסובבים אותה, ובעצם מי שמסתכל עליה רואה ילדה שהיא הכי לא נורמלית בעולם. היא כל כך הרבה יותר מזה. ולא הייתי רוצה אותה אחרת.

• גליה יפרח, בת 34, נשואה ואמא לילדה, יוצרת בובות התפתחותיות לילדים.