ערס פואטי

בני משפחת "וו טאנג קלאן" ראו הרבה עליות אבל בשנים האחרונות הם בירידה, אם לא צניחה חופשית. גוסטפייס קילא הוא דווקא הבן המצטיין במשפחה. מלבדו, כל חברי ההרכב, מת'וד מאן, ריזה והשאר, צצים פה ושם ומיד נעלמים חזרה. אבל קילא שלנו ממשיך, אלבום אחר אלבום, לשמור על הגחלת שנשארה מהמדורה שהובערה ב- 1993, השנה שבא יצא אלבום המופת "Enter the Wu-Tang 36 Chambers".

מה הסוד של גוסטפייס? קול סקסי, הגשה מיוחדת ובעיקר איכות ההפקות. מאז "The Pretty Toney Album", שיצא בשנת 2004, הוא מקפיד לשמר את רוח הסול, מוטאון סטייל, באלבומים שלו. מה לומר, זה מצליח.

גוסטפייס קילא. קול סקסי והגשה מיוחדת (צילומים: MCT) 

למרות שכותרת המשנה של האלבום החדש ("מכשף השירה") רומזת על פואטיקה, זה ממש לא אומר שמדובר כאן בערב שירי משוררי היפ הופ עם טקסטים מושחזים, ממש לא. גוסטפייס הוא עדיין הערס הפואטי והשרמנטי שתמיד היה. אבל בניגוד לאלבומיו הקודמים, כאן הוא הוסיף עוד פקק של מרכך כביסה, כדי להפוך אותו לידידותי יותר לרדיו ולמשתמש הפרטי.

האלבום הזה כל כך משתדל להיות חבר של המאזינים, שאפשר למצוא בו אפילו כמה בלדות, תאמינו או לא. המוצלחת שבהן היא "Paragraphs Of Love", בה מתארחת אסטל הבריטית, שעשתה את הפריצה שלה כשקנייה ווסט התארח אצלה בשיר "American Boy". למרות שראפרים ששרים שירי אהבה עלולים ליפול למלכודת של פאתטיות הוא מדלג מעל המכשול הזה בקלילות. גם השיר "Let's Stop Playing", בו מתארח ג'ון לג'נד, בן הטיפוחים הכל כך כישרוני של קנייה ווסט, הוא יופי של דבר, ממתק סול אמיתי עם המון פסנתר ועם פזמון מלא נשמה.

הבן המוצלח של משפחת "וו טאנג" 

לעומת זאת השיר "Baby", שבו מתארח רחים "רדיו" דה-וון, ויצא כסינגל הראשון מהאלבום, הוא השיר המיותר של האלבום, לא מעט בגלל אפקט האוטו-טיון שמצליח לעוות כל חלקה טובה שנשארה במיינסטרים של ההיפ הופ. ועדיין, זהו עוד אלבום טוב של גוסטפייס קילא שמצטרף לרצף של אלבומים טובים, לא דבר ברור מאליו אצל אף אמן, ובעיקר לא בהיפ הופ.