קול אישה - עָרֵב או עֶרְווה?

לצירוף "קול באישה ערווה" מעמד יוצא דופן בציבור הדתי-לאומי, בהיותו תמצות ל"סכנה" שבמתן קול ומרחב לנשים בהקשר תרבותי וחברתי. דומני שהכוח שניתן לביטוי זה נובע מצד אחד מאופיו הדרשני, ומצד אחר - מן המעמד של קביעה הלכתית שנתווסף לו לאחר שדורות של פוסקים התייחסו אליו כך. השילוב בין אגדה להלכה, בין דרשה לכוח פסיקה, הוא שהקנה לו מעמד משמעותי יותר משל מימרות תלמודיות אחרות. נוסף לכך, נראה לי שהביטוי הזה מגלם תפיסת עולם רחבה בהרבה, הנוגעת לגבריות ונשיות.

כאשר אני מנסה להבין מהו קול אישה עבורי והיכן הוא משיק באופן משמעותי לחיי, עולות בזיכרוני כמה תמונות שבלבן קול נשי.

ערב יום כיפור, אוכלים ארוחת צהריים בשרית, זו שלפני סעודה מפסקת. "כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי". חרדת היום הקרֵב באוויר, קדושה מעורבת בחולין, הזמן של לפני. הרדיו דולק, ישראליות פוגשת יהדות. במשך שנים השיר האחרון ברדיו, זה שלפני ההכרזה "כאן הסתיימו שידורנו, נשוב אליכם עם צאת יום הכיפורים" היה "פתח לנו שער", ששרה צילה דגן. "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך". השיר הזה שזור עבורי בתוך ההוויה של יום הכיפורים. מילדות מצאתי את עצמי מובלת באמצעותו אל קדושת היום. רגע לפני שהתחיל כבר ידעתי שתיכף יינעל השער וש"היום יפנה". מלאות קולה של צילה דגן וגובה הצליל כאשר היא שרה בתחינה "נבואה שעריך" מעבירים בי צמרמורת עד עצם היום הזה. נדמה לי שזו גרסא דינקותא המשותפת לישראלים רבים. אז לא ידעתי שהקול הזה הוא השלמה לקול הנשי שנעדר מבית הכנסת.

כמה חודשים לאחר ההתנתקות, ויש בבית דיסק חדש, "ימים כתומים" שמו. שיר אחד מתחיל בהקלטה המתעדת שירה של ציבור נערות בבית הכנסת הספרדי בכפר דרום; שירה שיש בה זעקה ותחינה. לאט אפשר לזהות את השיר. לאט, מתוך השירה הציבורית הזועקת, עולה קולן של בנות השרות ביופי עדין ומרטיט. שירת הרקע דועכת כאשר שש נשים צעירות שרות בקול טהור מתוך אולפן: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". יש בשירה שלהן השתוקקות, ערגה לגבוה: "ה' שמע תפילתי, ושוועתי אליך תבוא". דרכן נשמע עומק ההוויה הדתית שלהן, שנותרה כמות שהיא גם אם תפילתן לא נשמעה.

תמונות אלה רלוונטיות לענייננו לא בגלל חיי הפרטים, אלא בשל היותן, בווריאציות שונות, תבנית נוף מולדת תרבותית של רבים מאיתנו. נשים לב: כל הקולות החיוניים האלה, שהם קולות מעצבי תרבות של עם וזהות דתית, אינם קולות שנשמעים בתוך מסגרת ההלכה, אלא תוך התנגשות איתה או מתוך התעלמות ממנה. הציבור הדתי-לאומי, שחי בתוך מסגרת ההלכה וגם שייך להוויה היהודית והישראלית של היום, חווה את החוויות שתיארתי ודומות להן, אך חי בתחושת של פיצול ולעתים אף אשמה על החדירה של הקולות האלה לעולמו התרבותי והדתי. זאת על אף שהם, כפי שהשתדלתי להבהיר, קולות הממלאים את הנפש והרוח. האם נידונו לחיות חיים מפוצלים, כאלה שניזונים מקול הנשים בתרבות הכללית אבל מתוך ידיעה, גם אם מודחקת לעתים, שהזנה זו קיימת (במקרה הטוב) בעולמנו הדתי רק בדיעבד?

דומני כי העובדה שהציבור הדתי הוא בעיקר צרכן של קולות נשים ולא יצרן שלהם מעידה יותר מכול על ההימנעות מהצבת קול מלא של אישה דתית במרכז במה. למרות הדוגמאות שתוארן לעיל, נתקשה לדמיין אישה דתית שרה "אבינו מלכנו" כמו ברברה סטרייסנד, או שרה כמו ריטה את "התקווה" מול כל עם ישראל במופע פעמי היובל למדינת ישראל. הקושי לדמיין אישה דתית בפוזיציה כזאת נובע מהפנמת רוח הדברים באמירתו של האמורא שמואל כי "קול באישה ערווה".

הנשים כמפתות

הקביעה "קול באישה ערווה" חלחלה, הופנמה עמוק בזהותנו והשפיעה על התפיסה של הגברים את הנשים ושל הנשים את עצמן כמפתות ומסוכנות, ככאלה שעדיף שקולן לא יישמע.

1. נשים מפתות בטבען.

2. גברים אינם יכולים לשלוט ביצרם.

3. המרחב הציבורי שייך לגברים.

4. מכאן נובע כי נשים צריכות להתכנס.

כל חזרה על דרך חשיבה זו מחלישה נשים וממעיטה את העושר הרוחני והתרבותי של הציבור כולו. מודל זה אחראי לאובדן של קולות רבים של נשים לאורך הדורות. גם אם אין בידי פתרון, וטרם הוצב מודל חלופי מספק, יש לי אמון ואמונה בכוחה של התורה לעמוד בטלטלה שמציבה בפניה העמדה הפמיניסטית, גם הביקורתית ביותר, שכן שהפמיניזם הוא חלק חיוני מתיקון העולם היום. המבט הישר אל דרך החשיבה של המסורת היהודית עד היום חיוני כדי לחלץ אלטרנטיבה בתוך ההלכה היהודית. מכל מקום, כדאי לומר באופן ישיר: האזנה עמוקה לקול אישה, על כל מופעיו, היא בדורנו הכרח - פשוט מפני שהיא מקרבת את הגאולה.

• המאמר המלא יפורסם בגיליון החדש של כתב העת "דעות".