"כיוון שחונכתי חינוך חמור ביותר והייתי מרוחק מכל מגע-ומשא עם נשים, לא הרגשתי עד שנת האחת עשרה לימי חיי שום נטייה מיוחדת למין היפה", כך מתחיל שלמה מימון לדבר על מיניותו בספרו "חיי שלמה מימון" (הוצאת ידיעות אחרונות, תרגום מגרמנית: י"ל ברוך).
מימון היה עילוי, אחד הפילוסופים היהודים הנודעים ביותר. הוא נולד בליטא ב-1754, למשפחת חוכרים כושלת, ומת לאחר 46 שנים ומספר ספרים, שחלקם נכתבו במקור בעברית. ספרו "חיי שלמה מימון" הוא פנינה ספרותית. מבריק, מצחיק, רציני ומרתק. קשה להאמין שהוא נכתב בתקופה ההיא.
נטייתו של מימון אל המין היפה נתגלתה בעקבות "נערה ענייה, אבל יפה מאוד", שהיתה בערך בת גילו. הנערה עוררה בו מאוויים שלא ידע לפני זה, "ואולם לפי המוסר הרבני החמור" היה עליו "להיזהר מלהביט אל הנערה הזו בתשומת לב" ולא כל שכן שאסור היה לו לדבר איתה. הוא למד להסתפק במבטים בגניבה.
ההמשך היה בבית המרחץ, לשם היו נשות הבית, כולל המשרתת היפה, רגילות על פי מנהגי המקום ללכת פעמיים בשבוע. מימון ראה את "הנערה היפה הזאת כשהיא יוצאת מתוך מרחץ הקיטור וקופצת לתוך הנהר השוטף בסמוך לו". מראה עיניו הביא אותו לידי התפעלות והוא ניסה לשווא לברוח מהמקום. החל מאותו רגע, הוא היה חסר מנוחה ולא ידע את נפשו עד לנישואיו.
המשרתת היפה נעלמה מהסיפור, אבל מימון הפך לנער מחוזר. חוכר עשיר הציע לו, בתמורה לתנאים מפליגים, את בתו הצעירה שנפלה למרתף ונשארה "עקומת-רגל"; למדן עשיר הציע לו, בתנאים מפליגים עוד יותר, את בתו היחידה שזמן קצר לאחר מכן מתה ממחלת אבעבועות; בעלת אכסניה קמצנית ומרשעת ביקשה אותו לבתה "שלא נפלה ממנה בכל המידות האמורות"; וחוכר עשיר במיוחד הצליח לשכנע בעורמה את אביו של מימון לחתום על הסכם נישואים.
מימון נמצא בינתיים מחוץ לתמונה. המעורבות היחידה שלו מסתכמת בכך שלאחר שנחתמו התנאים הוטל עליו להכין פלפול לקראת החתונה.
מימון התחתן בסופו של דבר עם הבת של בעלת האכסניה, בהיותו בן 11 בלבד. שלוש שנים הם חיו כבעל ואשה בלי שמימון ידע מה עליו לעשות, מחמת חינוך שהיה בו "אורח-החיים הצנוע" "וחוסר התקרבות בין שני המינים". אשתו היתה נאה ואולי אפילו יפה למדי, אבל נערה נאה לא היתה בשבילו אלא "ככל מעשה-טבע או מעשה אמנות אחר" והוא לא קיים את חובות הנישואים.
"לא הייתי מתקרב אל אשתי אלא ברטט, כאל עצם זר ובלתי-נודע לי. כדי לתקן את הקלקלה הזאת הביאוני אל מכשפה זקנה. אותה זקנה עשתה בי מיני מעשים משונים, שבסיוע כוח הדמיון הביאו לידי תוצאה טובה". מימון הפך לאבא בגיל 14.
| על הספר: |
|
| בין הקומדיה לטרגדיה |
|
סיפורו האישי של הפילוסוף היהודי הנודע שלמה מימון, אחד ההוגים החשובים של המאה ה-18, מסופר מפי עצמו, בשנינות ובכנות גדולה. חייו של מימון נעים בין הקומדיה לטרגדיה, מתקופת נישואיו בגיל 11 לבתה של החמות המרשעת בעולם, דרך הנדודים בחוסר כל, ועד התקבלותו בברלין אצל גדולי תקופת הנאורות, מנדלסון וקאנט.
מימון ידע עברית ואף כתב בעברית, אבל ספרו זה נכתב ויצא לאור בראשונה בגרמנית. במהדורה זו מובא התרגום של י"ל ברוך במלואו, בתוספת קטעים מתוך מסה של ברדיצ'בסקי על הספר ופתח דבר מאת יורם קניוק.
|
|
|
|
|
כיוון שתיקן עצמו והוא כבר בא אל אשתו בלילות, עלתה בפניו השאלה של יצר הרע. מימון היה במקרה הזה, בדומה לרבים אחרים, קורבן של תפישה הממקמת את היצר המיני כקרוב יותר ליצר הרע מאשר ליצר הטוב. הגוף ככלל נחשב כקרוב קירבה יתרה אל יצר הרע. אדם שמתנזר מהנאות הגוף, נראה לכאורה טהור יותר מאדם שמתבוסס בהן. אין פסול, למשל, בעיסוק בלתי פוסק בלימודי תורה, או בלימודים שנקראים היום השכלה גבוהה, להבדיל מעיסוק בלתי פוסק וממושך בסקס (אני מנסח את הדברים כך שיהיו טובים גם לחילוניים בני זמננו).
"כת החסידים החדשים", אליה התוודע מימון באותם הימים, מציגה גישה הפוכה: "החסידות האמיתית אינה עומדת על סיגוף הגוף, המחליש את כוחות הנפש ומשבית את מנוחת הנפש ואת עליצות-הרוח הדרושה להכרת אלוהים ולאהבת אלוהים". "חייב אדם", כך מסביר מימון את עקרונות הכת, "למלא את כל צרכי-הגוף ולהשתמש בכל התענוגות החושניים, עד כמה שהדבר נדרש להתפתחות רגשותינו, משום שאלוהים ברא הכל לכבודו ולתפארתו".
לפי עקרונות כת החסידים החדשים, דווקא סיגוף הגוף מכשיל את האמונה באלוהים. יצריו של הגוף אינם בבחינת יצר הרע אלא יצר הטוב. התענוגות החושניים יכולים לחזק את כוחות הנפש ולא להחלישם. במקום לסגף את הגוף כדי להכחיד את היצרים והתאוות, יש לכוון את היצרים "כסדרם וכתיקונם", וכך להיות אנשים טובים יותר - לא רק כמאמינים טובים יותר באלוהים, אלא גם כאנשים טובים יותר כלפי הזולת.
מימון איבד מהר מאוד עניין בכת ההיא, שאנשיה התגלו כלא חכמים במיוחד. הרעיון עצמו, מכל מקום, שווה התייחסות.
כולם, כמעט כולם, נהנים מתענוגות החושים - בלי קשר אם הם יצר הרע או יצר הטוב, ואולי דווקא עם קשר ליצר הרע, שנתפש לפעמים כמגרה יותר מיצר הטוב - אבל לא כולם מוכנים להעמיד את היצרים באותה דרגת חשיבות של העומק רוחני או האינטלקטואלי. הגוף נחשב נחות מהרוח, ויצר הטוב נמצא עדיין בתודעה באיזה מקום רחוק מהגוף. הכתם של החטא הקדמון, ככל שהוא נעלם מדרך החיים שלנו, משאיר אחריו עקבות.
אבל, היצר אינו רע ואינו טוב בפני עצמו. האדם עושה ממנו רע או טוב על פי בחירותיו. אני לא בטוח, למשל, של מי יצר הרע משמעותי יותר – של למדנים ומנהיגים חסודים שעיסוקם הרוחני אומר להם לגרש מהארץ ילדים בני לאומים אחרים שנולדו וגדלו בארץ, או של אנשים שיותר משהם לומדים תורה, הם נהנים מסקס ועדיין מוכנים לצאת לרחובות כדי למנוע את הגירוש של אותם ילדים.
הרוח, בניגוד לתפישה המקובלת, יכולה להסתיר בתוכו את יצר הרע, בדיוק כמו הגוף. הכל תלוי, כפי שאמרתי, בבחירות של האדם.
בסך הכל רציתי להמליץ על ספר.
