בין הילדים למבוגרים נמצאים הדוֹדִים

אחד הדברים הקשים בילדות הוא להסתכל על מבוגרים ולא להבין איך אני אמור לצמוח ולהתפתח לכדי יצור משונה שכזה. הרי ילדים ומבוגרים הם זנים אחרים בתכלית של יצורים חיים (אם אפשר לקרוא למבוגרים "יצורים חיים"). איך מתוך הילדה שאני, תפרוץ פתאום אישה-גיברת עם אודם ונעלי עקב שיודעת לנהוג במכונית ולהרוויח כסף אמיתי, שיודעת להתנהל בעולם ולדבר מבוגרית? איך מתוך הילד שאני יעלה ויצמח איש-אדון שאומר מילים לא מובנות, שיודע לבצע את הטקסים המשונים של מבוגרים?

המבט הילדי אל עולם המבוגרים הוא מבט שחלקו הערצה, אבל רובו בעתה וחוסר הבנה. איך קורה שפתאום מתחילים ליהנות מתכניות טלוויזיה כל-כך משעממות כמו "חדשות"? הרי ברור שכשאני אהיה גדול, אני אראה כל היום סרטים מצויירים. איך יכול להיות שלאבא מותר הכל ואין מי שאוסר עליו לחסל שקית סוכריות שלמה ובכל זאת הוא מעדיף לאכול ברוקולי?

הקשר בין הגולם לפרפר ממש לא ברור ובמקרה שלנו, השאלה היא אולי הפוכה: איך מתוך הפרפר יוצא גולם?

אבל ספרות הילדים מעניקה לנו את מה שתורת האבולוציה של דרווין לא הצליחה למצוא: חוליה חסרה. בין להיות ילד ללהיות מבוגר, יש יצור ביניים שקוראים לו דוד. הדוד הוא מבוגר שבצורה פלאית לא השלים את תהליך ההתבגרות ולכן לא הקים משפחה ולא למד את תורת הציווי שמבוגרים אמיתיים שולטים בה באופן כה מוחלט.

הדוד הוא מבוגר שיש לו האמצעים והחופש של מבוגר, אבל הוא משתמש בהם כדי להגשים משאלות של ילדים: לגור בבית מלא חיות, להיות כבאי או לטייל מסביב לעולם. לדוד, כאמור, אין משפחה משלו ולכן הוא לא אחראי, במובן המדכא והמשעמם של המילה, על גדילה תקינה של ילדים אחרים. הוא כאן כדי לעשות כיף ובלאגן. כזה הוא "דודי שמחה" של ע' הלל וכזה הוא דוד אריה של ינץ לוי.

דודים – קווים לדמותם

אבל לפני שנצלול לדמותו של דוד אריה, כדאי להזכיר שיש כמה סוגים של דודים בספרות ילדים ולכל אחד תפקיד אחר.

יש דודים ודודות שהם שם קוד למבוגר באשר הוא. הם דווקא הסמן הקיצון של המבוגרות. ה"דודה" היא תמיד אישה מפורכסת שמשאירה עקבות מעצבנים של אודם ורוק על הלחי כשהיא מתעקשת לנשק את הילד הנבהל והנגעל. ה"דוד" מנשק פחות, אבל נוהג להפגין חיבה בדרך כואבת של צביטות בלחי. הוא חושב שהוא חברה'מן, אבל הצביטות האלה משאירות את הילד עם תסמינים מדאיגים של שבץ: שיתוק בצד אחד של הפנים, דיבור לא ברור והבעה נרדפת בעיניים. הדודים האלה הם בעצם ה"אדון" וה"גברת" של תרבות בעלת שורשים סוציאליסטיים. באירופה יש אדונים וגברות. אצלנו בקיבוץ, כולם דודים ודודות. ערבים זה לזה, צובטים ומנשקים זה את זה נשיקות רטובות בלחיים.

דודים אחרים הם הדודים הרשעים. בדרך כלל בגלל היעדר אם ואב, מגיעים הדודים בהוד רשעותם ומדגימים הורות ללא אהבה: הרבה ציוויים שמאחוריהם אין דאגה לילד. כאלה הן הדודות של ג'יימס מ"ג'יימס והאפרסק הענקי" של רואלד דאל, דוד ורנון ודודה פטוניה של הארי פוטר וגם הדוד של הנסיכה ליאורה מ"עץ הבלונים" של פיבי גילמן (ספר מומלץ ואהוב מאוד).

הרפתקאות דוד אריה בג'ונגל הסיבירי

דוד אריה הוא המשך לשושלת הדודים בסגנון "דודי שימחה". הוא מבוגר כיפי שנשאר ילד ומכיוון שאין לו משפחה משל עצמו, יש לו פנאי אמיתי לצפריר, הילד המספר.

דוד אריה הוא דוד מצחיק והרפתקן עם סיפורים מרתקים בסגנון הברון מינכנהאוזן, אבל לא מדובר בסתם דוד ולא מדובר בסתם סיפורים. המצוקות של צפריר הן מצוקות אמיתיות ולדוד אריה יש פנאי רגשי כדי לראות אותן באמת. מקור המועקה העיקרי של צפריר הוא אחיו ינון. לא תמיד מבוגרים מבינים או זוכרים עד כמה אחים יכולים להעליב זה את זה. אם מישהו פוגע בילד שלכם בבית הספר, יש סיכוי שתנסו לדבר עם המורה, עם הוריו של הפוגע. אם אתם אביגדור ליברמן, אולי אפילו תרדפו אחרי הילד הפוגע עם מקל. אבל איכשהו, עוולות שנעשות בין אחים נתפסות כדבר אחר. אם ילדי המשפחה רבים ביניהם, זה בסדר. את ההורים מעניין רק "מי התחיל", "מי אשם" ואיך להשליט שקט כמה שיותר מהר. בדרך-כלל אין נסיון אמיתי לברר אם מישהו באמת נותר פגוע וכואב.

כל פרק של "דוד אריה" מתחיל בתיאור סכסוך משפחתי בין צפריר לאחיו ינון ואז מגיע דוד אריה, קולט את המועקה לעומקה ובמקום לבלבל בשכל על "אל תעשה לו" או "אל תקשיב לו" או "כשתגדלו תהיו חברים טובים", הוא מספר סיפור על אחת מהרפתקאותיו המצחיקות. זהו לעולם אינו סיפור עם מוסר השכל מרגיז. הקשר אל המריבה הוא בעיקר אסוציאטיבי, אבל איכשהו, הוא מצליח לנחם.

בסיפור אחד הוא חושף את השרירותיות בהתנהגותו הרודנית של האח הגדול, בסיפור אחר, אחרי שהאח הגדול תופס את הקטן עושה פרצופים מול המראה ולועג לו, הוא נותן הרגשה שאין דבר יותר הגיוני ונורמלי מלעשות פרצופים להשתקפותך במראה. דוד אריה מתפקד כחוליה החסרה בין הילדות והבגרות, ועצם קיומו הוא חוויה מנחמת. אם גם מבוגרים עושים לעצמם פרצופים במראה, אולי אני לא ילד משונה כל-כך, אולי אני לא אצטרך להשתנות בקרוב או שיאשפזו אותי בכפיה.

לכאורה לא מדובר בספר מהזן הפסיכולוגיסטי. עיקרו הוא סיפור הרפתקאותיו המופרכות של הדוד בעל ארבע השערות. אבל הוא עוסק גם ביכולת הריפוי של סיפורים מסויימים.

פינת המגדר

אי אפשר לגמור בלי להזכיר את ההבדל בין "דוד" ל"דודה". בעוד שהדוד נטול המשפחה הוא איש כיפי, ילד בנשמתו שמגשים את כל פנטזיות הילדות, ה"דודה" , למרות קרבתה לילדים, היא אישה ערירית שדוק של עצבות מרחף מעל קיומה.

בספר "נסים ונפלאות" של לאה גולדברג, אנחנו מתוודעים ל"דודה של שום-איש", או כפי שהיא נקראת על-ידי הילדים "הדודה של שומיש". גם לה יש פנאי רגשי אל ילדי השכונה וגם היא רואה דברים שהורים לא יכולים לראות, אבל משהו חסר לה. אין בה כיף.

ל"דודה של שומיש" נשרו שתי השיניים הקדמיות, אבל בניגוד לארבע שערותיו המצחיקות של דוד אריה, יש בה עליבות עצובה. במקום בו לדוד אריה יש חופש, לדודה של שומיש יש חוסר. כמוהו, היא קצת משונה ואקסצנטרית, אבל במקום ריחוף הפרפר של דוד אריה, אנחנו מוצאים בה את כבדותו ואפרפרותו של העש. כמובן ש"נסים ונפלאות" הוא ספר נהדר ונוגע ללב, אבל קשה להגיד שהוא מעניק נופך מרגש או מעורר קנאה לנשים חופשיות ללא משפחה וילדים.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.