100 שנים של שינוי

כבר 100 שנה תל אביב מספקת מגרש משחקים לאנשי אופנה וחובבי סטייל המחפשים מקום נוח ומעודכן ליצור בו ולהתלבש הכי דומה לשאר בירות העולם. חגיגות המאה הביאו אותנו לעשות סיכום ביניים, ולהבין: איך התלבשו פה לפני 50 שנה? מה השתנה? מה נוצר פה? והאם יש שיפור בכל הקשור לסטייל של היהודים?

בדיקה מהירה ומשמחת מגלה לנו שתל אביב הייתה מאז ומתמיד עם היד על הדופק השיקי. היא ייבאה אופנת עילית, הצמיחה מעצבי קוטור וחיבקה רשתות אופנה ממש כמו מרבית העולם המערבי. האווירה המשוחררת של העיר וקיבוץ הגלויות הסובלני שבה מאפשרים לנו היום מפגשים רבים עם סגנונות לבוש שונים ויכולת להתהלך עם מה שעולה על רוחנו. 

ככה התחלנו. פוסטר של משכית

מ"משכית" לעילית

גדעון אוברזון, שאפשר לכנות אותו בלי בעיה "אחרון נפילי הקוטוריירים", מספר לנו על ימיו הראשונים בעיר הגדולה: "את פעילותי בשטח האופנה התחלתי ב־1964, לאחר שסיימתי קורס תפירה עילית לנשים בפריז. התחלתי לעבוד בבית עם תופרת אחת, וכשהייתי בן 19 פתחתי סטודיו לעיצוב אופנת נשים. אז הבון טון התל אביבי היה העיצובים של לולה בר ושל פיני לייטרסדורף, שעיצבה עבור 'משכית'. הסגנון ששלט אז היה תנ"כי־שורשי.

"הייתי הנער הראשון שפתח את השער לכניסתה של אופנה עדכנית, מודרנית ובינלאומית. חשתי שנולדתי לתוך עולם מודרני שרציתי להיות חלק ממנו, ולכן לא רציתי להיראות כאופנאי תנ"כי ולהשתמש במוטיבים הקיימים – מדבר וים המלח", מספר אוברזון. "כיוון שהיו מעט מאוד מעצבים היה קל מאוד לפרוץ קדימה, בשונה מהיום. אגב, את הדחיפה הראשונה נתן לי ביקור של אשת נשיא חוף השנהב בסטודיו. הצגתי לה קולקציה, והיא הזמינה ממני מלתחה שלמה. חוץ מזה שעם ההזמנה הזו ריהטתי את כל הבית, הסיפור הגיע לעיתונים וסייע להתבססות שמי". 

מתוך קטלוג בגדי הים של אוברזון, 1983

גם נורית בת־יער, כתבת האופנה המיתולוגית של "ידיעות אחרונות", מתארת את התקופה ככזו שנחלקת לשני סגנונות: "כשתל אביב ציינה את יובלה הראשון, ההתייחסות לאופנה הייתה חצויה. מצד אחד ניכרה בה השפעת האתוס החלוצי שבאה לידי ביטוי בלבוש חברי תנועות הנוער שהעבירו את ימי שישי בשירה בציבור ובריקודי עם, כשהמוטו הכללי שלהם היה 'הצנע לכת'; ולעומתם היו בני נוער שהיו חברים בחברות סלוניות, והתלבשו בהתאם לאופנה הבינלאומית שהוכתבה על ידי פריז והוליווד. הבנים נראו מצוידים במכנסי גברדין ובמקטורן צמר מחויט, והבנות לבשו חצאיות רחבות מעל תחתוניות מתפיחות, שמלות שמש עם כתפיות בדומה לסגנון של בריז'יט בארדו, ואת המראה הצר והצמוד שהובילה מרילין מונרו".

נורית מוסיפה ומספרת שאת בגדי הנשים תפרו בעיקר תופרות הבית הקטנות על פי דוגמאות שנבחרו מז'ורנלים, ובמקביל אפשר היה לקנות בגדים מן המוכן בחנויות ברחובות דיזנגוף ואלנבי. "תפירה עילית הוצעה בסלונים בודדים כמו אלה של לולה בר (שייבאה גזרות מבית כריסטיאן דיור בפריז) ומרתה אברון", מספרת בת־יער, "מלבד פיני לייטרסדורף, התקופה שבה תל אביב ציינה את יובלה הראשון לא אופיינה במעצבים משפיעים. עידן המעצבים החל להתפתח לאחר חזרתו של גדעון אוברזון מלימודי אופנה בפריז וכשהוא פתח את בית התפירה העילית הראשון". עוד מעצבים חשובים שהיו פעילים בעשור זה הם רוז'י בן־יוסף מ"רקמה", ריקי בן־ארי, רות וולנברג וג'רי מליץ.

קורבנות שנות ה־60

בשנות ה־60 העיר האופנתית של ישראל התנהלה ביד קשה ובלתי מתפשרת של המעצבים. "בשנות ה־60 וה־70 הקהל היה הרבה יותר ממושמע", מספר אוברזון, "ובשל כך היו גם הרבה יותר קורבנות אופנה. אישה שרצתה להיות מקובלת הייתה צריכה להקשיב לביקורות ולציית להן. היום הנשים הרבה יותר משוחררות והן מחליטות באופן מלא על המראה שלהן, וזה הבדל מהותי ביחס לשנים ההן. אז, אם אהבת מעצב מסוים, היית צריך לקבל את התכתיבים שלו מא' עד ת'. היום הכול שונה: יש הרבה יותר ייצור המוני, ולרוב המכריע של הלקוחות אין מגע אישי עם המעצב. אפשר אפילו לומר שיש אינפלציה של מעצבים ועיצובים. נוצר מצב שבו לקוחה קונה פריטים ומתבלת את ההופעה שלה איך שמתחשק לה. אין היום IN או OUT גורפים כמו פעם, ואנשים גם לובשים בגדים הפוכים ובגדים ללא גימור. זה לא בהכרח משהו שלילי, רק תיאור מגמה. בסופו של דבר, מטרתו של בגד היא לגרום למישהי להיראות טוב ולהרגיש טוב, רק שהיום ההרגשה חשובה יותר מהמראה. אנשים לא נראים טוב אבל מרגישים טוב, כי לנשים חשוב להרגיש נוח ולא להיות - בינתיים - קורבנות אופנה או כפופות לתכתיבים אופנתיים. מה שכן, אני בטוח שזה יחזור, בדיוק כמו כל מגמה".

איך החיים בתל אביב משפיעים על העיצובים שלך?

"כתל אביבי שגם גר בשנות נעוריו ברחוב בלפור בלב העיר, אין לי ספק שהסביבה והחברים השפיעו על העיצובים. מבחינתי, השפעה של המקום היא ההשפעה הכי החזקה על עיצוב, ותל אביב מזמינה הרבה השראות: האור שאתה מתעורר איתו בבוקר, הניגון של הציפורים, הריחות, הים, הטופוגרפיה – כל אלה משפיעים מאוד על עיצוב".

גדעון לא מתעלם מהמרחב שעוטף את תל אביב: "בוא לא נשכח שאנחנו נמצאים במזרח התיכון, ולכן יש כאן הרבה פחות עיצוב מינימליסטי כמו בסקנדינביה, ומנגד הרבה חיות ואנרגיה, צבעוניות ורעש".

ייצוא המוני

תל אביב אינה רק מרכז שוקק של עיצוב אופנה, זה כבר כמה שנים שהיא גם מתפקדת כיצואנית של הטעם המקומי והייחודי שנוצר כאן. כמה מותגים גדולים ומשפיעים יצאו מהעיר ואף עשו חיל בחו"ל - מעצמת בגדי הים "גוטקס" היא אחת המוכרות שבהן, ולצדה ליין בגדי הים המופתי והמצליח של גדעון אוברזון וגם רשת האופנה "קסטרו". מובן שאי אפשר להתעלם ממעצבי אופנה ישראלים מקומיים כמו דורי צ'נגרי, מיכל נגרין, סיגל דקל, אנה K ועוד. מה שמלמד אותנו שהעיר הזו יודעת לעשות דבר או שניים נכון בכל הקשור באופנה.

"קסטרו" הוא בעצם מותג שגדל בעיר, והוא מהווה את אחד הכיוונים שהאופנה הישראלית פנתה אליהם ב־25 השנים האחרונות - מעיצובים בבתי סטודיו דקדקניים וייצור תעשייתי של עור, הנעלה וסריגים, עד לייצוא אופנתי המתבסס על ייצור בחו"ל. "אבי ייסד את המקום לפני יותר מ־50 שנה כעסק סיטונאי", מספרת אתי רוטר, בעלים ומנכ"ל משותף של חברת "קסטרו". "זה היה באלנבי 78 והיינו שם מהבוקר עד הלילה, עד שכבר ידעתי תוך כמה זמן מתחלפים הרמזורים בצמתים. בשנות ה־80 התחלנו לפתוח חנויות, וזה התחיל בתל אביב כמובן. תמיד ליבת העשייה שלנו הייתה כאן, וזה מתבטא גם בחנות הדגל 'קסטרו תל אביב' שהשקנו מחדש לפני שנה. היום החנות כוללת אלף מ"ר על פני שלוש קומות, עם מחלקה רצינית של גברים", אומרת רוטר בגאווה. 

קסטרו. קארן דונסקי ומיכל אדר, שנות ה-70 המוקדמות (צילום: סמי בן גד)

ההשראה: תל אביב

גם יצרנים קטנים כמו קרן זרקה, בעלת המותג "אנה K", רואים בעיר הגדולה סיבה להצלחתם. "לפני שעברתי לתל אביב גרתי בנתניה, ברמת גן ואפילו שנה בקיבוץ. רק כשהגעתי לעיר, יצא ממני פרץ יצירתיות שגרם לי להבין שאני רוצה להתעסק עם אופנה", מספרת זרקה. "הרבה אנשים אומרים לי לפעמים בטון מזלזל 'העיצובים שלך כל כך תל אביביים', אבל אני רואה בזה מחמאה. הרחוב התל אביבי מלא השראה ומקוריות, והוא משדר בינלאומיות. עובדה שאפילו בספרד הפריטים שלי נמכרים, והם עושים שם חיל".

"ברור לי שיש הבדל בין העיצובים התל אביביים לבין אלה שמעוצבים בפריז", מוסיפה קרן, "הגזרות, הבדים ואפילו הצבעים מושפעים ממזג האוויר ומהמנטליות שלנו, אבל לשמחתי הרבה אני כבר לא רואה הבדל בין הקניינית התל אביבית לבין האירופית - שתיהן מעיזות ומעודכנות בכל הקשור בעולם האופנה".

גם רוטר מסכימה עם קרן לגבי חשיבותה של העיר בתוצר הסופי: "כתב היד של הסטודיו שלנו הוא תל אביבי", מספרת רוטר, "ההשראה והמעצבים מגיעים מהעיר ואוהבים אותה. מעצב שמחובר למקום שהוא מגיע ממנו סופג את התרבות ויוצר על פיה. הכול נוצר ברוח המקומית, ואנחנו מביאים את הבלתי פורמלי שמאפיין את תל אביב".

"בעיניי, בשנים האחרונות תל אביב נמצאת בשורה הראשונה של בירות העולם", מחזקת אתי את דבריה של זרקה בנוגע להרגשה הבינלאומית, "יש כאן תחושה של מטרופולין בינלאומי כמו ניו יורק, לונדון וברלין מבחינת סצנת התרבות, חיי הלילה וכמובן האופנה. בעיר הזו יש דופק נכון, ולא הייתי מחליפה אותה בשום מקום אחר".

בת־יער מצטרפת למסיבה ומסכמת: "לעיר יש שפה ייחודית משלה, ואף חלוציות בעולם האופנה. ייחודה של תל אביב הוא בעיקר בכך שהיא הקדימה את זמנה בנטייתה לביגוד קז'ואלי לא מחייב, שצובר כיום תאוצה גם בחו"ל. שאפו". 

יעל אבקסיס וליאור מילר בפרסומת לקסטרו

הבא בתור לחו"ל

בית הספר הגבוה לעיצוב "שנקר" (שנמצא אמנם מעבר לאיילון ברמת גן) הוא המוביל בתחום בארץ ובעולם. אחד המעצבים החשובים ביותר שצמח בו הוא אלבר אלבז, המעצב הראשי של בית האופנה "לנווין" ואחד המעצבים הבכירים בעולם האופנה, אבל אי אפשר להתעלם גם מויקטור בלאיש ותמרה יובל־ג'ונס שעיצבו לבית האופנה "רוברטו קוואלי", ואלי טהרי שהקים בית אופנה בניו יורק. כתֶבֶת האופנה הבריטית סוזי מנקס וגם ביקורם של מעצבים בקליבר של "דונה קארן" מעידים על עניין הולך וגובר בעיר הלבנה. "אנחנו רוצים להפוך את תל אביב לבירת אופנה בינלאומית, בין היתר על ידי חיזוק ומתן חשיפה למעצבים צעירים ב'שנקר'", אומרת רוטר. "אני מרגישה שכחברה מסחרית יש לנו תפקיד, והוא להוכיח שבארץ יש עשייה רבה בתחום האופנה. הרוח העירונית שיוצאת מכאן היא רוח גבית לכל התעשייה המקומית".

שיתוף הפעולה עם "שנקר" הוא ותיק למדי, ובחודשים האחרונים מגיע לשיא. הקומה השנייה ב"קסטרו תל אביב" הוקדשה לעיצובים של בוגרי "שנקר", וההכנסות יועברו ישירות אליהם.

אופי ויופי

לסיכום, תל אביב תמיד סיפקה לתושביה מענה אופנתי בסגנון מקומי ובינלאומי גם יחד, אבל אל לנו לשכוח את היתרון הגדול ביותר בעיר העברית הראשונה: במדינה המאופיינת בתופעת העדר, שבה אנשים מרגישים בנוח רק אם עוד אלף אנשים לובשים את אותו הדבר, רחובותיה של תל אביב מספקים מפלט ואפשרויות לאלה שרוצים שוני וייחודיות העיר סובלנית ופתוחה בכל הקשור לאופנה, כך שתושביה והמבקרים בה יכולים ליהנות משפע רעיוני ומאווירה אינדיווידואלית יותר מאשר בשאר הערים הגדולות. בסופו של דבר תל אביב דורשת מתושביה את המינימום הנדרש בכל הקשור להופעתם טרם צאתם מהבית, כאילו אומרת "תחשוב שאתה באירופה, ואז תתלבש. תעז, תשקיע".

• עוד על אופנה תל אביבית תוכלי לקרוא בבלוג של נורית בת־יער, "תולדות הסטייל ", המבוסס על תמונות מאוסף "העיר הנגלית לעין", באתר חגיגות המאה לתל־אביב .
• תודה לנורית בת־יער על העזרה בכתבה.