מלחמת יש ברירה

4. במטווח עם מסעוד

אפשר לגחך לפעמים על האמריקאים, אבל הם היחידים שעוד מנסים לעשות משהו בעולם הזה. בשעה שמדינות אחרות מעדיפות לברוח מאתגרים או להעביר ביקורת צינית מהצד, ארצות הברית מקריבה חיים, אנרגיות וכספים כדי למנוע מעיראק ומאפגניסטן להפוך למעוזי טליבאן ואל קעידה. לעיתים יודו האמריקאים בעצמם בכישלון דרכם; בנאומו האחרון כנשיא הודה ג'ורג' בוש שיותר מכל הוא מצטער שהונו והפחידו אותו באשר לנשק הלא קונבנציונלי בעיראק, שבדיעבד התברר שפשוט לא היה קיים. במילים אחרות: אופס, הסיבה שלשמה יצאנו למלחמה התבררה כטעות.

המחיר של הטעות הזאת במספרים הוא 4,300 חיילים אמריקאים הרוגים וכ־100 אלף עיראקים, במלחמה שהעלות שלה היא בסביבות 300 מיליון דולר ביום. זה פחות או יותר 12.5 מיליון דולר לשעה, או 3,500 דולר לשנייה.

 הלאמת חלק מהנפט העיראקי כתרומה על המאמץ המלחמתי מכסה משהו כמו עשירית מהסכומים האלה. הבעיה היותר קשה היא שלא ברור אם הדרך הזאת בכלל מובילה לאנשהו. כמו שמודים היום במרירות בחדרי חדרים מפקדי המבצע הזה, היינו מוכנים לשלם מיליארדים כדי למצוא עוד סדאם חוסיין שיחזיק את כל האנשים האלה בכוח. אבל עכשיו, כשאין סדאם, גם אין בדיוק עיראק או לפחות מה שמאחד את תושביה. כשאין משטר שמאיים להוציא אותו להורג בקבר אחים, חוסיין אל רובעי - כמו רוב השיעים בנג'ף - לא מרגיש עיראקי אלא שיעי. הסונים מצידם עסוקים בלפוצץ את השיעים, והכורדים בכלל רוצים כורדיסטאן עצמאית שתפרוש מעיראק. האדם היחיד שמצאתי בעיראק שמקובל על כל העדות הוא אחמד ראדי, כדורגלן שהבקיע את השער היחיד בהיסטוריה של נבחרת עיראק במונדיאל מול בלגיה ב־1986. כששוחחתי איתו הוא הודה שלמרות היותו סמל עיראקי, גם הוא חש היום מחויבות לעדה שלו בלבד ולכן חבר למפלגת האיחוד הסוני.

אבל אמריקה בשלה. ומכיוון שהיא תכננה מראש להוציא את החיילים האמריקאים מעיראק ביום מן הימים, הצבא האמריקאי מכשיר כבר ארבע שנים את מי שאמורים למלא את החלל שייווצר. קוראים לזה הצבא העיראקי החדש, וזה יומרני כמעט כמו צבא מזרח תיכון חדש שבו משרתים בכיף לוחמי חיזבאללה, שייטת 13 והמשמר הנשיאותי של מובארק.

באחד האימונים של הצבא העיראקי החדש, כ־100 קילומטר ממערב לבגדד, פגשתי את האיש הכי ססגוני שראיתי בעיראק. קראו לו מסעוד. הוא היה כורדי שדיבר אנגלית מצוינת, ולכן שימש מתורגמן שתיווך בין המדריכים האמריקאים לחיילים העיראקים החדשים.

"מה לא הבנת, מטומטם? אמרו לך להניח שרשרת כדורים במקלע", זה היה המשפט הראשון ששמעתי ממנו נובח על אחד החיילים. המשפט השני היה "לא משנה, ככה זה מספיק טוב. אתה לא צריך להסתכל לתוך הכוונת". חשבתי ששמעתי את הקצין האמריקאי דווקא פוקד ההפך, אבל אמרתי לעצמי שכנראה החום מטשטש אותי. אחר כך התחלתי להבין: כל 30 החיילים בכיתה החדשה היו שיעים.

מסעוד לא ניסה להסתיר ממני שום דבר. מול המצלמה, כשהבוסים האמריקאים היו מספיק רחוקים ומסביבנו נערכו החיילים השיעים מול המטרות, הוא נאנח: "תראה, אני עושה את זה רק כי זאת עבודה שמשלמים עליה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לעזור לאנשים האלה ללמוד לירות ולהילחם. הרי אנחנו הכורדים שואפים סופסוף להקים את כורדיסטאן העצמאית, ובשביל זה נצטרך כנראה להילחם גם נגד האנשים האלה". במקביל לקחו אותי גם השיעים לשיחות אישיות. הם הסבירו לי שהם אוהבים אותי למרות שאני אמריקאי, כי אני מדבר קצת ערבית ויש לי לב טוב, אבל מבחינתם כל החיילים האמריקאים הם רוצחים שצריך לסלק מעיראק ולהילחם בהם עד טיפת הדם האחרונה.

הרבה דברים מוזרים ראיתי בעיראק, אבל שנייה לפני שהתחילו היריות במטווח סיכמתי לעצמי מאזן ביניים הזוי באמת: אמריקאים שמשקיעים הון תועפות בטיפוח חיילים שיעים; חיילים שיעים שמצידם לא סובלים אמריקאים ורק רוצים להעיף אותם מעיראק; ומתורגמן כורדי שמלמד את השיעים איך לירות אבל בסתר ליבו מקווה שלעולם לא יקלטו את זה.

"אתה לא מתבייש אחרי שלושה שיעורים לירות ככה? אסור לתת לך רובה בידיים", צעק מסעוד על אחד החיילים שחורר את כל המדבר שמסביב למטרה. הוא המשיך לעשות פרצוף כועס ואפילו זכה לטפיחות מרגיעות מהקצינים האמריקאים, שאהבו את המסירות שלו למשימה וכמה שלקח ללב. ואז מסעוד הבחין בי ושוב לקח אותי הצידה. "ראית?", הוא שאל והתפוצץ מצחוק. "הם לא פוגעים. גדול! הם כאלה אפסים. זה אומר שהעולם שלנו יהיה מקום בטוח יותר".

5. במחסום עם יוסוף וג'מילה

באחד מרחובות בגדד אילתרו חיילים אמריקאים מחסום דרכים וערכו חיפוש קצר על עוברים ושבים כדי לוודא שאין עליהם נשק, אותו מישוש מהיר כמו לפני כניסה לקניון אצלנו. יוסוף וג'מילה, שהתקדמו לעבר המחסום, היו זוג שיעי מכובד בשנות ה־60 לחייהם. כמה חודשים קודם לכן, כשהחיילים האמריקאים הראשונים נכנסו לבגדד, הם זרקו עליהם אורז ופרחים; הרי בזכותם הוסרה הקללה של חייהם, סדאם חוסיין ומשטרו הסוני. הם באמת אהבו את האמריקאים.

במחסום עמדו שני חיילים שלא דיברו ערבית. הם היו גמורים מהחום, לחוצים בגלל התרעה טרייה ומתוסכלים מזה שלא היה להם מושג מאיפה הופעלו המטענים שהרגו את החברים שלהם. באנגלית עייפה הם ביקשו מבני הזוג להרים ידיים, והגבר הסביר בערבית שהם לא מדברים אנגלית. אחד החיילים ניגש אליו לאיטו כדי למשש אותו, והחייל השני - שהיה קצת יותר ערני - הגיע ראשון לאישה ושם עליה ידיים בצידי הגוף. כשיוסוף קלט את הידיים של החייל על ג'מילה הוא נחרד, והתחיל לצעוק בערבית שאסור לגעת ככה באישה. החייל הבין שהגבר נלחץ כי הם כנראה עלו על משהו, צעק לעבר החבר שלו משהו עם "פאק", ועבר בזריזות לחזה שלה. ככה ראה הבעל איך נוגעים בשדיים של אשתו ברחוב ראשי בבגדד. הוא התחיל לצעוק בערבית שיורידו ממנה את הידיים, וקם על החייל כדי להזיז אותו ממנה. החייל מצידו הבין שהבעל בפאניקה מכך שהם תכף מגלים שהאישה נושאת חגורת נפץ, צעק משהו עם "פאק" בחזרה לחבר שלו, והוריד ליוסוף את הקת של הרובה בראש. באותה שנייה הבין החייל השני שזאת עשירית השנייה הקריטית, העיף את כף היד של ג'מילה שניסתה לגונן על החזה שלה, וקרע ממנה בכוח את השמלה והחזייה כדי לחשוף את חגורת הנפץ.

הסתכלתי על הכל ממרחק של עשרה מטרים. הבנתי את שתי השפות, והבנתי גם את שני הצדדים. הבנתי את הלחץ והתגובה של החיילים, כי באותו שבוע נהרגו חברים שלהם בדיוק באותה סיטואציה - וליבי היה עם הגבר שמירר בבכי על האספלט הרותח מתחת למגף של החייל, שאפילו אותו הבנתי. הבנתי גם את המבוכה של החייל השני אחרי שהתברר לו לתדהמתו שאין על האישה חגורת נפץ, והוא ניסה להצמיד מחדש את שני חלקי השמלה הקרועה שלה. הבנתי גם אותה כשצעקה בדמעות והורידה לו סטירה. 

באותו יום לא הפסידו האמריקאים רק את הזוג השיעי ההוא, שהפך מאוהד לשונא: כשיוסוף וג'מילה חזרו בערב ההוא הביתה, שמעו את הסיפור הזה כל בני המשפחה. ומשפחה זה לא שלושה או ארבעה אנשים, אלא חמולה של 30־40. ולא, שם לא היה מישהו שאמר שעם כל הצער וההשפלה, אפשר לגלות הבנה לחשש של החיילים האמריקאים במחסומים החדשים. עכשיו קחו את המקרה הזה, תכפילו אותו בכמה אלפים כי זה קרה בכל מקום בעיראק, קחו מנהיגים שיעים קיצוניים כמו מוקתדא סאדר, תוסיפו לזה כמה חביות רעל ששופכת השכנה השיעית הגדולה ממזרח, איראן - ותבינו למה גם הרוב השיעי הלך לאמריקאים לאיבוד.

6. בפאלוג'ה עם טים והווארד

בפאלוג'ה הודיתי לאלוהים שהמציא את המצלמות הדיגיטליות. זה היה בזמן שהתלוויתי למארינס ונאלצתי לרוץ בכל הכוח; הצלף שנקרא "האריה מפאלוג'ה" כבר הוריד כמה מאיתנו, ואם היתה לי מצלמה מקצועית ששוקלת 15 קילו, הייתי מתמוטט תוך שתי דקות. ואז האריה היה מוריד אותי, או שהמארינס היו זורקים אותי כי עיכבתי אותם.

אחד התנאים של המארינס לצרף אותך אליהם הוא כושר גופני גבוה, כך שבשום צורה ואופן לא תהווה עליהם עול. כדי שאף אחד לא ירים גבה, רצתי יותר מכולם. לא בשביל להרשים אותם; כדי להשיג את כל הזוויות האפשריות. צילמתי אותם בקלוז אפ, רצתי לקדמת הטור, אחר כך נצמדתי לאחרון, ניצלתי דקה שבה החיילים עצרו כדי לטפס לאחת המרפסות ולהתביית עם העדשה שלי על כל אחד מהם. ניסיתי לדמיין את הפרספקטיבה של אותו צלף אגדי, שכבר הוריד שבעה מארינס בחודש האחרון - או כאמור שבעה מאיתנו, כי אז כבר הייתי חלק מפלוגת "אקו" של המארינס.

זאת היתה הפעם הראשונה ב־15 שנות עבודה שהסתפחתי לכוחות לוחמים, ועשיתי את כל המאמצים שיציבו אותי בפאלוג'ה - העיר שניהלה את המלחמה הכי קשה באמריקאים. בשעות הראשונות הם בקושי דיברו איתי. אחרי כמה ספרינטים של מנוסה משותפת מהצלף, כשרצתי לידם וצילמתי אותם בזמן שהכדורים של האריה שרקו לידינו, הם התחילו להיפתח. אחרי שלושה ימים יחד כבר היינו כמו אחים.

"אתה יודע מה מיוחד במארינס?", פנה אלי טים, בן 28, החייל הכי ותיק בפלוגה ומי שכולם מחשיבים ללוחם הכי טוב שלה. "אנחנו, בניגוד לצבא היבשה או לצי, בחיים לא נשאיר גופות של חברים בשטח. צבא היבשה איבד פה, בכיבוש פאלוג'ה, 100 חיילים. ארבע גופות ננטשו, והכלבים העיראקים התעללו בהן ותלו אותן לראווה בחלקים. לא האמנתי כשראיתי את התמונות האלה. בחיים לא תשמע על חייל מארינס שלא יתאבד כדי לחלץ גופה של חבר שלו. בחיים. יש לך מזל שאתה עם המארינס ולא עם הצבא".

כשטים דיבר על העיראקים שהתעללו בגופות, התקרבו אליו ילדים וביקשו שוקולד. במה שכבר הפך לחלק מהפק"ל שלו הוא הוציא סוכריות, אמר להם "תפאדלו" במבטא טקסני מתגלגל שהם ממילא לא הבינו, וליטף להם את הראש. "בכל השנים שלי כחייל לא ראיתי מקום כמו פאלוג'ה", אמר טים. "ברחוב אחד אתה מחלק ממתקים ולוחץ את הידיים של כולם - וברחוב הבא, עשרה מטר הלאה, אתה כבר בקרב לכל דבר".

אחת ההנחות בנוגע לחיילים אמריקאים היא שמדובר בעיקר בצעירים בעייתיים משולי החברה, שמבחינתם השירות הוא מקצוע ופרנסה ולא הרבה מעבר לזה. זאת טעות. בעיראק, כמו באפגניסטן, מצאתי אנשים אינטליגנטיים ומבריקים לצד אהבלים מוחלטים, צעירים הכי ערכיים לצד חארות של ממש, מכל קצווי קשת החברה האמריקאית. בדיוק כמו בצה"ל. להווארד, לדוגמה, היה ברור לחלוטין שהנוכחות האמריקאית היא הדבר הכי טוב שקרה לעיראקים מאז ימי ממלכת אשור. "הילדים פה מתים עלינו", הוא אמר לי בגאווה. "אנחנו מחלקים להם ממתקים!". התחלנו לדבר על זה. פאלוג'ה היא עיר סונית; כשהאמריקאים פלשו לעיראק והפילו את סדאם, לסונים היה הכי הרבה להפסיד. לשיעים היה מה להרוויח כי הם מהווים 60 אחוז מהתושבים, ולשיטתם - אם אמריקה תכריח אותם לשחק את המשחק הזה של דמוקרטיה עם בחירות שבהן הרוב קובע, עיראק כולה תיפול לידיהם. הסונים לעומתם, למרות שהם מיעוט, התרגלו למעמד של אדוני הארץ בזכות סדאם ומשטרו הסוני. בזמן שהייתי שם, שנייה לפני שהסונים קרסו למקומם הטבעי, הם החליטו להתאבד על העיר.

"אני אהיה כמו בוש יום אחד", הבטיח לי הווארד, "כי הוא גבר. אין בעולם מישהו שלא אוהב את בוש. הנה, אתה מדבר ערבית, תשאל אותם". 20 עיראקים ישבו על מדרגות הבטון בכניסה לאחד הבתים ולא הבינו מה רוצה מהם הנחת המחויך הזה. "בוש יותר טוב מסדאם? אתה רציני? החום פה חירפן לחלוטין את החייל הזה. שבוש הרוצח ייקח את כל החיילים המשוגעים האלה הביתה. רק סדאם. סדאם".

הווארד הפסיק פתאום לחייך. הוא הסתכל עליהם בעיניים רושפות ודיבר אלי: "מה הם אמרו על בוש?". לשנייה חשבתי שאם לא הייתי שם, הוא היה יורה בהם. לשמע התרגום המהוסס שלי כולם התחילו לצחוק, והווארד חזר לחייך. "אמרתי לך. הם מתים עלינו".

טים, שצעד אחרון בפטרול, הגיע אלינו ודחף את שנינו להמשיך ללכת. "אני מבין אותם", הוא אמר לי. "אנחנו בארץ שלהם, כובשים אותם, למה שיאהבו אותנו? אם צבא זר היה מסתובב לי ליד הבית, הייתי עושה הכל כדי לגמור אותו. רק הלוואי שהיו יוצאים להילחם בנו פנים אל פנים. רוב הזמן אתה לא מבין מי יורה עליך ומאיפה יתפוצצו עליך. כשנהרגים לך חברים ואין לך מושג מי עשה את זה, אתה צריך להיות חזק כדי לא להשתולל בחזרה על הבנאדם הראשון שאתה רואה".

השמש התחילה לרדת על פאלוג'ה לקראת השעה היפה והנעימה של היום. לא רוצה להישמע פסטורלי - בטח שלא בפאלוג'ה - אבל היה יפה לראות פתאום עשר יונים מתעופפות מעל טים וכמה מחבריו, שהתפצלו מהפלוגה לאחת השכונות הבעייתיות של העיר. זה הצטלם יפה: על הקרקע חבורה של מכונות הרג בדיוק ברגע שדרכו נשק והתקדמו עם קנים שלופים. מלמעלה, באותן שניות ממש, פרשו כנפיים סמלי השלום. בלי כוונה הנצחתי תמונה עשירה ברבדים. זה היה רגע קסום, והוא רק נעשה יפה יותר: למשמע משק הכנפיים הרים טים את הראש, וחשבתי שהנה נוצר חיבור ויזואלי מרגש. אלא שפתאום טים קפא. "ציפורים מזוינות", הוא סינן. חשבתי שממש לא התאים לו - איש פתוח, סקרן ורחב אופקים - להתחיל לדבר כמו ערס. "פאק! ציפורים מזדיינות! תסתכלו למעלה. פאק!". כל החיילים הרימו את הראש ומיד הסתערו על הסמטה שאליה נכנס טים. "הבן זונה בקומה החמישית, בגג. איש ציפורים מזדיין! הווארד, קח את האנשים שלך ותגיעו אליו מהגג של הבית הקרוב. אנחנו עולים במדרגות. אם הוא בורח - לירות כדי להרוג".

עליתי במדרגות בידיעה ברורה שמתרחשת שם דרמה מאוד גדולה שאין לי מושג מהי. טים פרץ את הדלת בבעיטה, ושני צעירים הרימו ידיים. מסביבם היו עשרות כלובים של יונים ושאר ציפורים, ומעלינו כבר חגו פחות או יותר 20.

"תשאל אותו בערבית מה הוא עושה", אמר טים. "תויור", אמר לי איש הציפורים, "יונים. מה קרה?". הוא פרש את ידיו לצדדים בהבעה של אחד שלא מבין מה הקטע. "בפאלוג'ה יש הרבה יונים וציפורים. כמעט על כל גג. מה לא בסדר? עכשיו יש למארינס בעיה גם עם יונים?".

תירגמתי והוספתי בעדינות שלא רק איש הציפורים, אלא גם אני לא ממש מבין. אז הסבירו לי: פאלוג'ה כולה מגויסת למאבק נגד האמריקאים. ברחובות ובסמטאות מונחים מטעני צד, ובין הבתים מסתובב הצלף המיתולוגי. בהיעדר אמצעים טכנולוגיים משוכללים בעיר הנצורה, המציאו התושבים שיטה מקורית ויעילה להעברת מודיעין בין השכונות: כשעובר חייל אמריקאי ומישהו רוצה ליידע את הצלף או את אחד ממפעילי המטענים, הוא מפריח יונה באוויר. מי שמסתכל לשמיים יודע שהחייל נמצא בדיוק מתחת למקום שבו היא התחילה להתעופף. אם יעברו ארבעה חיילים אז יפריחו ארבע יונים, ואם יגיע פטרול של 20 חיילים תראה כל פאלוג'ה 20 יונים מתעופפות בדיוק מעליהם.

הסתכלתי על איש הציפורים וזיגזתי בראש בניסיון להבין מיהו - איש תמים ואומלל כמו שהוא נראה, או אחד המוחות המסוכנים ביותר בפאלוג'ה. ניסיתי להירגע. למרות שכמעט על כל גג בעיר יש כלובים לציפורים, התקשיתי להשתחרר מהמחשבה שהחיילים פשוט הכניסו את עצמם לסרט.

שבוע אחרי שחזרתי לארץ, התפרקתי. בחדשות דיווחו על הפיגוע הכי חמור בשנה האחרונה נגד חיילים אמריקאים בעיראק. 13 חיילי מארינס נהרגו ממטען צד באותה שכונה בפאלוג'ה; מעליהם חגו באוויר כ־20 יונים. שבועיים מאוחר יותר, בעיירה חדיתא ליד פאלוג'ה, הרגו חיילי פלוגת "קילו" של המארינס 24 אזרחים בדם קר. החיילים הובאו למשפט. הסנגור טען לאי שפיות כתוצאה מתסכול של החיילים במלחמתם באויב בלתי נראה. השופט לא השתכנע.