חמש משפחות האזרחים הערבים שנהרגו באוקטובר 2000 חתמו על הסכם פיצויים
ויקבלו מהמדינה מאות אלפי שקלים. זהו הוא עוד צעד במאבקן של המשפחות, מאבק שנמשך כבר תשע שנים. אך זהו עוד פרק של אחת הפרשיות הכואבות בתולדות המדינה. פצע פתוח ומדמם. אבל מדמם שם, "אצלם", מדמם כל הזמן, רחוק מהעין שלנו, של הרוב היהודי.
ישראל על מוסדותיה, מערכת המשפט, המשטרה, הממשלה, כולם - הייתה צריכה לצאת מעורה כדי לבדוק את האירועים ולדאוג שלא יישנו. תחת זאת, היא עושה הכל כדי להסיר את הנושא מסדר היום.
כדי לפזר ולדכא הפגנות סוערות וחסימות כבישים בצפון הארץ לפני תשע שנים, הרגו שוטרים חמושים 13 אזרחים ערבים. השוטרים יצאו לפזר את ההפגנות ולפתוח את הכבישים כשהם מצוידים בנשק חם, ובמעשיהם גרמו לאחד השברים העמוקים במרקם האמון בין האזרחים הערבים למדינה היהודית והדמוקרטית.
באופן מפתיע, הקריאות להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים נפלו על אוזניים קשובות, וועדת אור החלה לפעול. עשרות עדים הופיעו בפניה: השוטרים שהשתתפו בפועל בפיזור ההפגנות והשתמשו בנשק החם, המפקדים שהעניקו להם את הגיבוי לצאת לפיזור ההפגנות כשהם מצוידים בנשק חם, וגם חברי הדרג המדיני.
שורה של אישים הואשמו על ידי הוועדה בשורה של מחדלים: בראשם ראש הממשלה אז, אהוד ברק, שנמצא אחראי לכך שלא התייחס מספיק לתהליכים שהתרחשו אצל הערבים בישראל לפני האירועים, ולא קיים דיון בעניינם. השר לביטחון פנים, שלמה בן עמי היה גם הוא בין המואשמים. גם מפכ"ל המשטרה יהודה וילק, ניצב אליק רון, וכן שורה של אישי ציבור ערבים.
"באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ", נאמר בדו"ח המסכם. הוועדה המליצה לטפל בדחיפות בקיפוח המתמשך של המגזר הערבי בכל תחומי החיים.
עם הגשת הדו"ח החליטה הממשלה להקים ועדת שרים ליישום ההמלצות. אך לא היה בה משום מה נציג של הציבור הערבי, ורוב המלצותיה הצטמצמו לתחומי עבודת המודיעין והשב"כ וכללו גם המלצה לשלב את הצעירים הערבים בשירות לאומי אזרחי.
ועדת אור המליצה עוד שהמחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים תחקור את האירועים בהם נהרגו אזרחים, כדי למצוא קשר משפטי בין ההרוגים ליורים – קשר שיאפשר להעמיד את האחראים לדין פלילי. אבל המחלקה לחקירות שוטרים לא מצאה את הקשר הזה, והתיקים נסגרו בלא כלום ב-2006. שום מחאה ציבורית לא קמה.
למרות שוועדת אור הצביעה בצורה בולטת וכואבת על כך שההתפרצות האלימה באוקטובר 2000 נבעה בין השאר מתסכול עמוק כתוצאה מקיפוח מתמשך של מוסדות המדינה את הציבור הערבי בישראל - דבר לא קרה.
סליחה, משהו בכל זאת קרה: לפני ימים אחדים התבשרנו על הקמתה של יחידת מסתערבים חדשה לטיפול בחברה הערבית בישראל. אין ספק שזו תשובה ראויה לקיפוח מתמשך ופערים הולכים ומעמיקים.
איך יכול להיות ש-13 אזרחים נהרגו, שוועדת חקירה ממלכתית מצאה שהיו כשלים חמורים, שגם ועדת שרים ממשלתית הצביעה על אפליה מתמשכת - הפרשה נסגרת, ואף אחד לא קם וצועק?
איך ייתכן שהיחידים שממשיכים להיאבק כדי שהצדק ייצא לאור הם משפחות ההרוגים? הסוגייה המשפטית היא רק חלק מהסיפור, כי מדובר בליבה של הדמוקרטיה, של המוסר. זהו עניין ציבורי, של כולנו. לא רק של אזרחי ישראל הערבים. כולנו צריכים להתבייש שהפרשה מסתיימת בלא כלום, שאיננו יודעים למלא בתוכן את החלק שבו מדינת ישראל היא גם מדינה דמוקרטית ולא רק מדינה יהודית.
ומדינת ישראל, כדי למנוע הישנותם של אירועים אלימים מסוג זה, שנובעים מתסכול ודיכוי מתמשכים, צריכה הייתה להשתמש בהם כמנוף לעיצוב מדיניות אמיצה של צמצום פערים, של העדפה מתקנת: במשאבים, בתקציבים, בחינוך, בתשתיות. היא לא הייתה צריכה להותיר את 13 המשפחות לבד במאבקן. היה עליה לחבק אותן ולהיעזר בהן כדי לתקן את העוול, ולא לגרור רגליים במשך תשע שנים בנפתולים משפטיים כדי להסיר מעצמה אחריות.
ענת סרגוסטי, עיתונאית, מנכ"ל אג'נדה
