איך הופך התוקפן הערבי לקורבן
דרכי התיאור של אירועי אוקטובר 2000, כמו חומת מגן או עופרת יצוקה, הן לא יותר מחוליות נוספות בילקוט כזבים ערבי-פלסטיני, המשכיל כבמטה קסם להפוך את התוקפן שנכזבה תוחלתו לשה תמים שנרדף עד צוואר על לא עוול בכפו
"בפועל היה תוקף והיה קורבן, היו כוחות ביטחון ושוטרים מצד אחד, ומהצד השני היו קורבנות והרוגים" – כך טען עו"ד פואד סולטאני מארגון עדאלה ב-2006 בבואו להסביר את דחיית "ההצעה המבישה" של המדינה להעניק פיצוי למשפחות הרוגי אוקטובר 2000 אך תוך התנערות "מאחריותה לפשעים". ואכן, מאבקן של עדאלה והמשפחות לא היה לשווא, והמדינה ניאותה לבסוף לפצות 11 מ-13 המשפחות במיליוני שקלים, ומבלי שחלילה תישלל זכותן לדרוש את "העמדתם לדין של האחראים למות יקיריהן".
ניתן היה כמובן לפטור את הפרשנות הלא מפתיעה של עדאלה ומשפחות ההרוגים, כמו את נכונות המדינה להתפשר עמן ולו רק "כדי להשאיר את הפרק הזה מאחורינו", כאירוע חד-פעמי שאינו מבטא דפוס חשיבה או התנהגות של "קורבן" מול "תוקפן". אלא שהיסטוריית הסכסוך הישראלית-ערבית, בדומה למדי ליחסי מערב-מזרח במאה השנים האחרונות, מלמדים שהדמיון המזרחי הפורה מעולם לא חדל מפועלו, כפי שחלקים במערב ובישראל לא פסקו לחוש חרטה קשה על מה שהם "עוללו" למוסלמים בכלל ולערבים בפרט.
מפרשנותם של המשפחות, הציבור הערבי ברובו, שלל ארגוני המגזר וכמה נשמות תועות בקרבנו לאירועים, ניתן להבין כי מאורעות אוקטובר ניכרו בעיקר בירי ללא הבחנה של שוטרים ערלי לב באזרחים ערבים נאמנים מתוך כוונה להרוג בהם ככל יכולתם, כשכל חטאם של המפגינים התמצה ברצונם לממש את חובתם הדמוקרטית ולשאת את מחאתם בשקט מופתי. מכאן ניתן גם להניח כי לשמועות הזדוניות על כך שבמשך עשרה ימים נחסמו כבישים ראשיים, הוצתו מכוניות של יהודים (לעתים תוך ניסיון להציתן על יושביהן), הועלו באש חנויות, יערות, סניפי דואר ומקומות ציבור אחרים – אין כל שחר.
מתבקש לא פחות להניח כי הידיעות על זעקות "בדם ואש נפדה את פלסטין" ו"איטבח אל יהוד" בצמתים מרכזיים בצפון ולמרגלות כמה יישובים יהודיים, ניסיונות לבצע שפטים בעוברי אורח יהודים – הן לא פחות מלזות שפתיים שאין בינן לבין המציאות ולא כלום. המפגינים כמובן גם לא ניצלו את שעת הכושר שנפלה לידיהם, כשאחיהם הפלסטינים פתחו באינתיפאדה רצחנית, כדי לסייע בידם במימוש מאווייהם, כפי שמעולם לא הזדהו עם אויבי ישראל ובוודאי לא במצב ביטחוני קשה כפי ששרר אז. ולמותר לציין שלא היה במעשיהם של 13 הרוגי מלכות פלסטין, בין השאר בעידוד הנהגתם האמיצה, דבר וחצי דבר עם האשמות השווא שתלו בהם בדבר התססה, התקוממות או המרדה.
ובלבנט כמו בלבנט אין כל חדש, ונרטיב התוקפן שנהפך לקורבן משזממו לא עלה בידו מתמיד בשגשגו. כך, למשל, כשהחלומות על מיגור "הישות הציונית" ב-1948 "במלחמת השמד וטבח" (כדברי מזכ"ל הליגה הערבית דאז, עבד א-רחמן עזאם) לא צלחו, ומעשי ידי הערבים לא רק שלא קירבום לתכליתם המיוחלת, אלא הרחיקום ממנה ואת חלקם אף מבתיהם – נהפך התוקפן בן-לילה לקורבן זך ותמים, שמעולם כידוע לא חרש רוע וזדון; ואילו הציונים, שבחוצפתם כי רבה לא ששו אז להניח את צווארם לפני המאכלת, נהפכו באחת ל"ישות תוקפנית ומגרשת".
וכך, משתוכניותיו והצהרותיו של עבד אל-נאצר ושותפיו, בעידודה הקולני של דעת הקהל הערבית, להיפרע אחת ולתמיד מאותו "נטע זר" אזורי ולבצע תשליך נאמן ביושביו – השתבשו קמעה, נהפכה אך במהרה ישראל הצעירה שלאחר המלחמה ב-67' לכובשת וחומסת, הנוהגת תוקפנות אין קץ בשכנותיה.
כך, דרכי התיאור של אירועי אוקטובר 2000, כמו מארס 2002 ("חומת מגן"), או דצמבר 2008 ("עופרת יצוקה"), הן לא יותר מחוליות נוספות, קרוב לוודאי לא סופיות, באותו ילקוט כזבים ערבי-פלסטיני, המשכיל כבמטה קסם להפוך את התוקפן שנכזבה תוחלתו לשה תמים שנרדף עד צוואר על לא עוול בכפו.
ואכן קצת קשה להתווכח עם קביעתו של פריד אל אטרש באחד משיריו כי "ברכה רבה יש בדמיון המזרחי", בעיקר שהולכת הכחש הזו במערב זוכה ללא מעט אוזניים כרויות.
הבעיה הקטנטנה היא שבמערב, כמו בישראל, נוטים לעתים קרובות מדי לתרגם את אותה קָרְבָּנִיּוֹת ((Victimology ערבית-מוסלמית לצווי עשה, בין השאר בדמות נכונות לבוא לקראת פיצוין של משפחות שאהידים, שמצאו את מותם כשעל דל שפתיהם או שפתי חבריהם הקריאה "איטבח אל יהוד".
