לא שמשון ולא גיבור
"מניפי השלט בכותל 'שמשון לא מפנים את חומש' בוודאי זכו בשבת לטפיחות על השכם משכניהם וחבריהם. ואיך היו התומכים מתייחסים לאלה שהיו מניפים בהשבעתם את השלט: "הצנחנים לא שומרים על מאחזים"? מאיר בן מאיר התבייש
טקסי ההשבעה לצה"ל בכותל המערבי, הם אחד מהסמלים הבולטים והמכוננים בחברה הישראלית. עבור צעירים רבים ובני משפחותיהם זהו רגע מרגש ובלתי נשכח בחייהם. הם נוטלים איתם את הלילה החוויתי הזה כאבן יקרה לא רק במהלך שירותם הצבאי, אלא גם לשנים רבות לאחר שפשטו את מדיהם. מאחריהם עומדים הוריהם הגאים והשמחים, שותפים מלאים לגודל המעמד. החיילים, מגיני דוד המודרניים, מביטים בגאוה בדגל ישראל המתנוסס, אוחזים בידיהם את ספר הספרים ואת נשקם האישי ומצהירים מול שריד המקדש, גם ללא אומר, כי אכן שבו בנים לגבולם. מול ההיסטוריה הם עושים היסטוריה.
טקס של חיבורים הוא הטקס הזה. חיבור לאומי מעצים ומחייב בין קדושת החיים וקדושת המקום, בין עבר מפואר להווה מאתגר, בין מורשת משותפת ומאחדת למאבק קיומי, בין עוז רוח וגבורה אנושית, בין חרדת קודש לגודל האחריות וכובד המשימה. אבל את כל ההדר, היופי, הכבוד והאחדות הטמונים ברגע הקסום והייחודי הזה, ניתן להרוס במחי פעולה אחת. מסוכנת, הרסנית, מתנשאת ומבישה.
אין לי ספק שאותם חיילים ספורים מגדוד "שמשון" בחטיבת כפיר שהרימו במהלך טקס השבעתם שלט מחאה הקורא "שמשון לא מפנים את חומש", זכו בשבת להרבה טפיחות על השכם וקריאות עידוד מבני משפחותיהם, אולי גם משכניהם וחבריהם. ברור לי שלא מעט טוקבקיסטים עומדים להלל, לקלס ולשבח אותם, כפי שכבר עשו ועד מתיישבי בנימין והמטה ל"הצלת העם והארץ". הרי גיבורים הם. אמיצים ועזי נפש. לא פוחדים להביע את מחאתם גם אם הם יודעים שהם עומדים להישפט ולהענש בחומרה. אידיאליסטים אמיתיים שמוכנים לשלם מחיר אישי על האמת הפנימית שלהם. אוהבי הארץ שלא חוששים להביע אהבה זו בכל דרך, בכל מקום.
אז זהו, שלא. לא גיבורי שמשון הופיעו בעוז בליל חמישי בכותל המערבי. ממש לא גיבורים. בחורים צעירים שלא מצליחים להתמודד עם מציאות מורכבת, חוששים להתייצב מול האמת ומול חובתם הבסיסית כחיילים בצה"ל. לא מסוגלים להכיר בעובדה כי ברגע שהמירו את מלבושם הפרטי במדי החאקי, אין מקום יותר לעמדתם הפוליטית והאידיאולוגית. הם חיילים שתפקידם וחובתם, המוסרית והחוקית, למלא משימות, לבצע פקודות, בין אם הם מוצאים חן בעיניהם ובין אם לאו. כי אחרת אין צבא, אחרת מתפוררת הדמוקרטיה, אחרת אין מדינה שניתן להישבע בכותל כי אנו מוכנים להקריב את חיינו למענה. אין מדינה שניתן לשאת תפילה לשלומה ולשלום חייליה. החיילים הללו חושבים רק על עצמם, על האמת שלהם, שאין בלתה. מסירים מעצמם את האחריות לשמירת המסגרת הצבאית המשותפת שהיא הערובה היחידה לקיומו של צה"ל, ובלי צה"ל - אין מדינה. כמו ילד קטן שלוקחים לו צעצוע, הם מעדיפים סצינה ברשות הרבים, במקום לשוחח עם המפקדים, ללבן ברצינות ובשקט את הלבטים.
מעניין כיצד היו מתייחסים כל המתלהבים והתומכים במניפי הכרזה ה"אמיצים", לקבוצת חיילים בני קיבוצים שהיו מניפים בטקס השבעתם בכותל שלט הקורא באותיות קידוש לבנה: "הצנחנים וגולני לא שומרים על מאחזים בשומרון". כמה קריאות גנאי וגידופים היו מנת חלקם, כמה נאצות וביקורת שוצפת היו מטילים בהם ללא רחם. ועוד בכותל? בכותל המערבי? מול קיר הדמעות המשותף והמקודש של עם ישראל? דוקא שם לחרחר מחלוקת ופירוד? דוקא שם להניף שלט, להביע מחאה ולהפגין כאילו מדובר בכיכר השוק?
ואיך נרגיש כולנו בטקס הבא בו יעמדו חיילים אחד ליד השני, לבושים באותם מדים, חבושים באותה כומתה, עונדים את אותם סמלי יחידה - חלקם יאחזו בכרזה בולטת הקוראת: "גבעתי לא מאיישים את מחסומי תרקומיה וחיזמה" וחבריהם ממול יניפו שלט בו כתוב: "גבעתי לא מפנים את חומש". זה הצה"ל שאנחנו רוצים?
אני משוכנע כי כל קבוצת החיילים הקטנה שהניפה את השלט מכירה היטב את האימרה בפרקי אבות: "איזהו גיבור - הכובש את יצרו". בליל חמישי האחרון הם עשו הכל חוץ מלכבוש את יצרם. הם נתנו לו להשתלט עליהם לגמרי. הם לא הביטו לברית, אלא פנו ליצר. באימונים, בתרגילים, הם אולי גיבורים גדולים שניתן להתגאות בהם. מול הכותל, עם השלט המביש הזה, הם ביישו את עצמם, את חטיבת כפיר, את גדוד שמשון, את כולנו.
לפנייה לכתב/ת 
מאיר בן מאיר
המחאה בכותל בסוף השבוע
צילום: מירי צחי, באדיבות "חומש תחילה"
מומלצים
