חרדים ומחרידים

אמש שודרה בחדשות ערוץ 2 של הטלוויזיה כתבה שבה שוב הוצג בצורה נלעגת אופן קבלת ההחלטות של הציבור החרדי. הכתב מתי כהן בחר לצלם אנשים מתוך ציבור זה במסעדה כשרה בירושלים, כשהם אוכלים, ממתינים לצ'ולנט וגם להנחיות של מנהיגיהם כיצד להצביע. "הצ'ולנט הפוליטי", בלשון הכתב לענייני חרדים.

שוב ושוב מוצגים הציבור החרדי ומנהיגיו בתקשורת כ"חשוכים" בשעה שציבור אחר ומנהיגיו מוצגים כ"נאורים". לעתים האיפה והאיפה באופן הייצוג התקשורתי גובל באנטישמיות. למען הסר ספק, הכותב הוא חילוני.

דוגמא טרייה ליחס השונה: לפני ימים אחדים העסיקה התקשורת האלקטרונית הישראלית את אזרחי ישראל בהמתנה דרוכה להחלטתה של מועצת חכמי מרצ בראשותו של יוסף שריד בעניין מועמדותו של פרס לראשות הממשלה. שלושה ימים קודם לכן היתה המתנה דומה להחלטתה של מועצת חכמי התורה בראשותו של עובדיה יוסף בעניין מועמדותו של נתניהו לראשות הממשלה. מה ההבדל העקרוני בין שני המצבים, ומדוע, למרות שאין הבדל בין מצבים קיימת התייחסות ציבורית ותקשורתית שונה לחלוטין לשני המקרים?

מתברר שההתייחסות לשיקוליהם ולהחלטותיהם של חרדים, ובמיוחד כשכוחם הפוליטי רב, היא עוינת במקרה הטוב, וקרובה לאנטישמיות במקרה הרע. הכתבים מעירים בקביעות ש-'כרגיל, הכל תלוי בש"ס'; אחרים מאשימים בסחטנות; יש המציירים קריקטורות שבעיתונים זרים היו מוקעות על-ידנו בצדק כאנטישמיות; יש המוחים על השתלטות מפלגות מיגזריות ('סקטוריאליות') על חיינו, ועוד.

כל הביקורת הזאת, מוצדקת ככל שתהיה, נעלמת כאשר המחרידים של מרצ הם נושא הדיון, ולא החרדים של ש"ס: מועצת חכמי מרצ היא גוף לגיטימי לקבלת החלטות ולמתן הנחיות לנבחרי ציבור; המנהיגות של יוסף-יוסי שריד כשרה בעוד שזו של יוסף עובדיה פסולה; קמיעות 'השלום' של 'המקובלים' הנאורים של התנועה המשיחית 'שלום עכשיו' הם מכובדים, שלא כמו אלה של 'המקובלים' החשוכים של התנועה הפרימיטיבית ש"ס; הסחטנות למען ערפאת מחד-גיסא ולמען קיבוצי הנדל"ן מאידך-גיסא אינה מוצגת ככזו, אבל סחטנות מוקעת בחומרה רבה כאשר מדובר במוסדות ש"ס; המיליארדים הזורמים להסדר הקיבוצים זורמים בכיוון הנכון, אבל מאות המיליונים המועברים למוסדות ש"ס הם בזבוז כספי ציבור; ועוד כהנה וכהנה.

כוחו של השמאל הקיצוני והשפעתו על חיינו ועל עצם קיומנו חורגים הרבה מעבר לעוצמתו המספרית, וכך הופך כל ראש ממשלה לשבוי ולכבול בהסכם הדמים של אוסלו. הציבור יודע להבחין בין 'האם אתה תומך בשלום?' ועונה בחיוב בשיעור של שני-שלישים בערך, לבין 'האם אתה תומך באוסלו?' ועונה בשלילה באותו שיעור בערך, כלומר הציבור יודע שאוסלו ושלום הם דבר והיפוכו, כאשר מציגים לו את שתי השאלות באותו סקר עצמו. אבל ממצאים אלה מטואטאים אל מתחת לשטיח על-ידי התקשורת המגויסת למען הרעיונות המיליטנטיים של 'שלומעכשיו' ודומותיה. הציבור יודע שהתיישבות היא התיישבות היא התיישבות, ולא משנה באיזה צד של הקו הירוק היא נמצאת, אבל שוב ושוב נחשף הציבור להסתה הטרנספריסטית כנגד סוג אחד של התיישבות, שכל ההבדל בינה לבין אחותה הכשרה – בינתיים – הוא שנים בודדות בתוכנית השלבים של ערפאת. הציבור בז ומתבייש למראה משלחת המתרפסים בפני רב-המחבלים, בשעה שהדחלאנים והראג'ובים יורים על אחיהם בכפר-דרום ובפסגות, בגילה ובבת-חפר.

ללא קשר לשאלה במי תמכו בסופו של דבר חכמי מרצ, האם לא הגיעה העת לנקוט גישה יותר מאוזנת ולבחון על-פי אותן אמות מידה את אופן הצגת הדעות וההחלטות של מרצ וש"ס, המפלגות האחיות שעליהן סמך ונפל ברק, ושעליהן יסמוך וייפול מועמד השמאל, אם חלילה יזכה בבחירות הקרובות, שאינן האחרונות בשנת 2001?

ד"ר רון בריימן הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.