בשבועות הראשונים השיחות שלנו הסתכמו בחילופי הגיגים על ספרים טובים שקראנו ועל מוזיקה. אני הכרתי לה את מוריסי ואת הסמיתס, והיא ניתחה יחד איתי שירים של לאונרד כהן וסיימון וגרפינקל"
חבורת הסכינאים התאילנדים הגיחה מהרחוב. הם התקדמו לאט תוך כדי סריקת הסמטה בקפידה. הם היו חמישה, יכולתי לראות אותם מבעד לחריץ קטן בפח האשפה הענקי"
אמא של ליטל הגיעה משוודיה ואבא שלה מקיבוץ יד מרדכי, כך שלליטל היה את האופי הקיבוצניקי שאני כל כך אוהב, בשילוב של יופי אירופי"
בגללה נגזר עלי לא לצאת יותר עם אחרות. לא ללכת ברחוב ולהסתכל על כל כוסית שנייה ולחשוב איך להרשים אותה. לא לחשוב אך יהיה לשכב עם זאת שיושבת לידי באוניברסיטה, ועם החדשה שהגיעה למשרד, ועם כל בחורה אחרת בעולם. לא להתרגש כשאני יוצא עם החבר'ה למסע ציד אחרי בנות. סיפור
פורסם:
26.10.09, 11:11
אני יושב בתוך פח אשפה בסמטה חשוכה באמצע רחוב הקוואסאן בתאילנד בלילה קודר. אני יושב כאן לפחות רבע שעה. איך אני יודע את זה? אני יודע שאני יושב בתוך פח אשפה כי ממש מסריח כאן, יש סביבי חתיכות פטאי בכל פינה, וכל כמה דקות קופץ חתול בלי זנב ומרחרח בחיפוש אחר ארוחת הערב שלו. ואני יודע שאני יושב שם רבע שעה, כי פעם לפני שיצאנו למארב בלבנון הסמל שלנו, בומבה, לימד אותנו את התירגולת של "נוהל נתק". הוא אמר לנו שברגע שאתה מתנתק מהכוח העיקרי אתה צריך להסתכל על השעון שלך ולראות מה השעה. כי לפעמים כשאתה מחכה למישהו זה מרגיש כאילו אתה יושב שם הרבה זמן, למרות שאתה שם דקות ספורות בלבד.
אז אני יושב שם ויודע שאלה הן הדקות האחרונות בחיי כי בעוד כמה רגעים הם יגיחו מהסמטה החשוכה.
ממש מבלי לתכנן, מצאנו את עצמנו יוצאים
את ליטל פגשתי בקיץ שעבר כשעבדתי במשרד פרסום קטן במרכז תל אביב, וברגע שראיתי אותה ידעתי. אני לא יודע מה בדיוק ידעתי, אבל ידעתי משהו, ואת זה אני פשוט יודע. בשבועות הראשונים השיחות שלנו הסתכמו בחילופי הגיגים על ספרים טובים שקראנו ועל מוזיקה. אני הכרתי לה את מוריסי ואת הסמיתס, והיא ניתחה יחד איתי שירים של לאונרד כהן וסיימון וגרפינקל. לקראת הסתיו התקדמנו לסרטים (אני חושב שסרטים זה התקדמות, משום שזו כבר פעילות אינטימית שעושים ביחד), ובחורף, ממש מבלי לתכנן, מצאנו את עצמנו יוצאים.
אמא של ליטל הגיעה משוודיה ואבא שלה מקיבוץ יד מרדכי, כך שלליטל היה את האופי הקיבוצניקי שאני כל כך אוהב, בשילוב של יופי אירופי. שיער בהיר ארוך וגולש, עיניים כחולות וגדולות ועור לבן וחלק כמו של תינוק. היא היתה דקיקה וחייכנית וכולם אהבו אותה. גם מי שממש לא סבל אותה, אהב אותה.
בגלל ליטל נגזר עלי לא לצאת יותר עם אחרות. לא ללכת ברחוב ולהסתכל על כל כוסית שנייה ולחשוב באיזה משפט אני משתמש בכדי להרשים אותה. לא לחשוב אך יהיה לשכב עם זאת שיושבת לידי באוניברסיטה, ועם החדשה שהגיעה למשרד, ועם כל בחורה אחרת בעולם הזה. לא להתרגש בכל פעם שאני יוצא עם החבר'ה למסע ציד אחרי בנות תל אביב. בגלל ליטל הודחתי משוק הרווקים הסוער בלילה אחד.
הייתי מתרגש כשהייתי רואה מקום חנייה פנוי
אבל להיות עם ליטל גרם לי נחת. רוגע מכל המרדף האינסופי הזה, שהשאיר אותי חסר מנוחה וחסר כל גרוש במשך השנים האחרונות. לפעמים אפשר ממש להיות מכור לחיפוש אחרי דברים. כמו בשנים שגרתי בתל אביב, אז הייתי מכור לחיפוש אחר חנייה. לא משנה באיזה שעה של היום או מה הייתי עושה, הייתי מתרגש כשהייתי רואה מקום חנייה פנוי. גם בתקופה שבכלל לא היה לי רכב ונסעתי על טוסטוס. הייתי יכול סתם להתקשר לחברים ולהגיד להם שיש אחלה חנייה על בן יהודה ושאין לי בעיה לשמור להם אותה אם הם בסביבה.
אז אני נמצא בסמטה חשוכה, בתוך פח אשפה, יודע שנותרו לי רגעים ספורים לחיות, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה איך אני אומר לליטל שאני אוהב אותה. חבורת הסכינאים התאילנדים הגיחה מהרחוב. הם התקדמו לאט תוך כדי סריקת הסמטה בקפידה. הם היו חמישה, יכולתי לראות אותם מבעד לחריץ קטן בפח האשפה הענקי. היו להם פרצופים כועסים, והם לבשו בגדי עור שהזכירו לי סצינה מסרט של טרנטינו. התאילנדי שהלך בראש, שכנראה היה המנהיג של החבורה, החזיק בולדוג שרירי ומפחיד קשור בשרשרת ברזל שלא הפסיק לנבוח. ידעתי שהבולדוג יודע היכן אני מסתתר. הוא הריח את טיפות הדם שהותרתי אחריי על המדרכה. אני ראיתי את זה בעיניים שלו, בשיניים שחשף בכל פעם שפתח את פיו כדי לנבוח. הוא כאילו צעק להם בתאילנדית של כלבים "אני יודע היכן הוא מתחבא, בואו אחרי, בואו..." אבל הם הלכו לאט, הסתכלו על כל פינה ברחוב.
הם כבר היו משהו כמו 30 מטרים ממני. ידעתי שאין לי לאן לברוח. לא היה מוצא לסמטה החשוכה. אילו הייתי יודע מראש שאין מוצא לסמטה הזו, בכלל לא הייתי נכנס אליה. אבל כשרצתי כמו משוגע כמה דקות לפני כן בקאווסאן שהיה ריק מאדם, הסמטה נראתה לי כמו מקום מסתור מעולה. עכשיו, כשאני דחוס בתוך פח אשפה תאילנדי ויודע שאין לי לאן לברוח, אני בכלל לא בטוח שזו היתה בחירה נכונה.
יכולתי לראות שהוא מכאיב לה, וזה שיגע אותי
כשהם עמדו במרחק של כ-20 מטר ממני, מתחת לאחד מפנסי הרחוב, יכולתי לראות בבירור את ליטל. האחרון שבחבורה החזיק אותה ביד וגרר אותה אחריהם. יכולתי לראות שהוא מכאיב לה, וזה שיגע אותי. הייתי צריך להחזיק את עצמי שלא להתנפל עליו, אבל ידעתי שברגע שאני אצא מהמסתור שלי אני גמור. הייתי חלש מדי מהפציעה בכדי להילחם בהם. הסיכוי היחיד שלי היה שהם יסתלקו משם וישחררו את ליטל. אבל הסיכוי שדבר כזה יקרה נראה לי באותו הרגע כבלתי אפשרי.
ניסיתי לבלוע את אנחות הכאב שלי ולחצתי בחוזקה על החתך שנוצר בבטני מדקירת הסכין. אני מאבד יותר מדי דם. אם לא אקבל טיפול רפואי בקרוב אאבד את הכרתי.
ההפך מלאהוב זה לא לאהוב. וברגע שאתה לא נופל לקטיגוריה של "לא אוהב" מישהו, אתה הופך לאוהב אותו באופן אוטומטי. השאלה היא עד כמה אתה אוהב אותו. איפה אתה ממוקם על הסקאלה הזאת של אהבה. אתה יכול די לאהוב אותו, אתה יכול ממש לאהוב אותו, ואתה יכול להיות מוכן למות למענו. אני הייתי מוכן למות למען ליטל.
לכל אחד יש את ההגדרות שלו לאהבה. יניר חושב שלאהוב משהיא זה לרצות לחבק אותה גם אחרי שאתה גומר. אני חושב שאהבה זה כשמישהי נכנסת אליך לתת מודע ואתה לא מצליח להוציא אותה משם. כשזה קורה, אתה באמת אוהב.
למרות כל שבועות ההישרדות ביחידה, השעות האינסופיות על הזירה באימוני קרב מגע ואלף תירגולות, ידעתי שהסיכוי שלי לשרוד את המאבק הזה הוא קלוש. וברגע אחד החלטתי. לא אכפת לי אם בעוד רגעים ספורים אני מקפח את חיי, אם בעוד כמה דקות קופצים עלי התאילנדים והורגים אותי בטרם עת, אני רוצה שליטל תדע שאני אוהב אותה.
למה? כי אני מרגיש את זה כבר הרבה זמן, ואף פעם לא אמרתי לה את זה, וכעת נראה לי כמו ההזדמנות האחרונה שלי לעשות את זה. אז אלתרתי תוכנית: סיכמתי שכאשר הם יגיעו למרחק של חמישה מטרים ממני שזה מרחק מספיק בכדי להפתיע אבל עדיין לצבור תנופה כמו שלימד אותנו בומבה הסמל בנוהל "קטיפת מחבל", אקפוץ מתוך הפח וארוץ בריצת אמוק לעבר ליטל ואצעק לה שאני אוהב אותה כמו שלא אהבתי אף אחת אחרת. אחרי זה הם בטח יקפצו עלי וידקרו אותי בכל גופי עד שאשתות דם למוות על מדרכת הרחוב המזוהם.
כן, זה יהיה סופי. אחרי טיול של שנה במזרח, תאונת אופנוע על גבול הודו פקיסטן, עשרות מארבים בלבנון, מעצרים בשטחים. אחרי כל זה חבורת תאילנדים מזדיינים תחורר את הגוף שלי כמו מסננת עד שלא תישאר בי טיפת רוח חיים ודמי יתערבב עם הביוב שזרם בסמטה. אבל כל זה לא הטריד אותי, כי ידעתי שאסתלק מהעולם הזה בידיעה שליטל יודעת שאני אוהב אותה. ואם כך, אני את שלי עשיתי.
כשהחבורה עמדה במרחק של חמישה מטרים ממקום המסתור שלי, אני כבר עמדתי שפוף מוכן לזינוק. אלא שלפתע הם נעצרו. נראה כאילו הם התייאשו, כאילו חשבו לעצמם שהצלחתי לחמוק מבין אצבעותיהם. הם עמדו במקום לעוד כמה שניות ואז המנהיג של החבורה, זה שהחזיק את הבולדוג, מלמל משהו בתאילנדית וכולם הסתובבו בחזרה לכיוון שממנו הגיעו. נשמתי לרווחה. אני יודע שלא הנחתי תפילין אפילו פעם אחת מאז הבר מצווה, ושאפילו היו כמה פעמים שהסתלבטתי על החבר'ה שניסו לשכנע אותי להניח תפילין בתחנה המרכזית בירושלים אחרי שהייתי חוזר מהצבא. אני יודע שאף פעם לא צמתי בכיפור, אפילו לא תכננתי לעשות את זה. אני יודע ששכבתי עם לא מעט גויות (במיוחד בקולומביה), אבל כנראה שבכל זאת מישהו שם למעלה אוהב אותי. ואני לא יודע אם זה היה ישו, אלוהים או שיבה, אבל אני כן יודע שקיבלתי את החיים לי במתנה.
בעודי מריץ בראשי מה אני הולך לספר לכתב הראשון שיראיין אותי לכשאחזור לארץ ואיך אופיע באיזו תוכנית אירוח, זינק עכברוש בגודל של חמור אל תוך הפח ונשך אותי באף. ממש בלי לשלוט על עצמי שחררתי צרחה שלא תבייש כל סרט אימה של היצ'קוק...
חבורת התאילנדים נעצרה, והמנהיג שלהם שוב צעק משהו בתאילנדית. הם שינו כיוון והתחילו לרוץ בטירוף לכיווני. לא היה לי זמן לחשוב. פעלתי באינסטינקט, ממש כמו שבומבה הסמל לימד אותנו. קפצתי מהפח אל מרכז הסמטה והתחלתי לרוץ באמוק אל עבר החבורה... ולמרות שדמיינתי עשרות פעמים איך אני צועק לליטל, הדבר היחידי שיכולתי לעשות באותו הרגע היה לשחרר צרחה חדה. נראיתי כמו מל גיבסון באחת הסצינות של "לב אמיץ". אני לא יודע מי היה יותר בהלם, אני או הם. עברתי את הראשון בחבורה שפשוט הביט בי בהלם, השני שניסה לאחוז בי אבל פספס, וכשהייתי ממש במרחק של מטר מראש החבורה מילאתי את ריאותיי באוויר וזינקתי לכיוונם, תוך כדי צרחת "ליטל, אני אוהב אותך!!!!!!!"
קוראים לי אלעד שיינפלד. החבר'ה קוראים לי שיינפלד. ליטל קראה לי שיין.
