אני טס לבד, כי אולי אני עדיין לא בשל לקשר
אני טס לבד כי אולי עוד לא הבינו שאני כן בשל, כי אולי אני מחפש קשר מעל למה שאני ראוי לו, אני טס לבד כי אולי אני צריך להיות יותר ראוי. אני טס לבד כי אולי אני צריך להיות עם עצמי
התיק כבר מוכן, לא שכחתי שום דבר, לא מכונת גילוח ולא משקפי שמש, לא סיגריות ולא זוג נעלי ספורט. גם נגן ה-mp3 עמוס עד לעייפה בשירים שהיו מנת חלקי בזמן האחרון. הג'ינסים מונחים בצורה מסודרת זה על זה כמו במסדר צבאי, גם החולצות.
ומה שבין כה וכה היה קורה בשלב כלשהו קרה מיד. דמעה קטנה החליקה לה במורד הלחי, והעיניים שלא הפסיקו לבהות בי נצצו והביטו בי יותר חזק, יותר ויותר חזק, ואני כבר לא יכולתי לעמוד בזה, הרגשתי שאני נחנק. כל כך הזדהיתי עם הגולה בגרון שלא הפסיקה לעלות ולרדת, כל כך הזדהיתי עם החיוך העצוב שניבט מולי. חיוך עצוב של ילד שביקש מכונית גדולה ואבא אמר לו שזה עוד לא הגיל, חיוך עצוב של עלם שבטוח שהוא יכול לנהוג ומחכה כבר למכונית.
עיניים חומות מביטות בי, עיניים יפות, עיניים רכות, עיניים של שלווה קטנה, שואלות ועונות, מבינות ומזדהות, כן אתה טס לבד.
אני טס לבד, כי אולי אני עדיין לא בשל לקשר, אני טס לבד כי אולי אנשים עוד לא הבינו שאני כן בנוי לקשר, אני טס לבד כי אולי אני מחפש קשר מעל למה שאני ראוי לו, אני טס לבד כי אולי אני צריך להיות יותר ראוי. אני טס לבד כי אני אולי צריך להיות לבד עם עצמי, בשקט שלי, בשקט שאופף אותי, בשקט שנגזר עלי, לטוב ולרע.
העיניים ממשיכות להסתכל עלי, במבט עצוב משהו, מבט שבא מתוך הנשמה העייפה. כן, גם הנשמה התעייפה כבר. העיניים מנסות לחדור, מנסות לשבור, לגלות משהו, להבין למה באמת, להבין כמה זמן זה יכול לעבור עלי, וכמה עוד אפשר לשאת בנטל הזה.
הן רוצות לדעת למה לא, ואם כן מתי
הן מסרבות להפסיק להביט בי, הן מביטות בתוך האישון השחור הקטן שבמרכז העין, והן לא מפסיקות לתהות, לא מפסיקות לבהות, רוצות תשובות, יש יותר מדי שאלות, רוצות נחמה, מספיק היה חורבן, רוצות לדעת למה לא, ואם כן מתי, רוצות לראות חיוך, אפילו מנסות לסחוט בכוח, יודעות מה עובר עלי.
עוד מבט:
אל תזכירו לי שאני פנוי כמו טקסי לפנות בוקר
דניאל אוחיון
להיות רווק בן 24 במגזר הדתי זה לא כיף. אתה בדרך כלל מסומן על ידי בנות המין הנשי כרווק "עם ותק", שלא לדבר על תופעת "שיעורי התורה" שהפכה להיות שם קוד למפגש פנויים פנויות
הידיים לא נעו כדי לנגב את דמעות העיניים המביטות. זה היה צפוי, והזמן לא מוגבל כדי להמשיך לבכות, אבל זהו זה, אתה יודע, אתה לבד. לבד לבד לבד. אל מעבר לים. יש לך עוד לילה קטן להניח את הראש על המיטה שהיתה הדבר הכמעט הכי קרוב אי פעם להבין אותך ולשקוע בחלומות של אהבה.
לבסוף הסטתי את עיניי לרגע מהמראה ופלטתי אנחה לא ברורה, תפילה חרישית ובקשה קטנה - הלוואי שזו תהיה הפעם האחרונה שאצטרך לחדור אל ליבי דרך העיניים שלי ולסחוט דמעות של כאב, דמעות של חוסר, דמעות של אכזבה. רוצה בפעם הבאה פשוט שמישהו אמיתי יעמוד מולי, ואם באמת אצטרך לבכות - תהיה מי שאוכל להניח את ראשי על כתפה ולבכות לה, ואם יש תשובה לשאלה מסוימת, שקול אמיתי יענה לי, גם אם התשובה תהיה מסתכמת בחיוך קטן.
רגע לפני שאני עוזב את הבית עם המזוודות ועולה על מונית לעבר נתב"ג, רגע לפני שאני מגיע למקום ממנו אפשר רק לברוח, אני מתפלל בליבי ומבקש עוד בקשה, קטנטנה: איש ביטחון יקר, רגע לפני שאתה שואל אותי את אותה השאלה ששאלת כבר מאות ואולי אלפים לפני, השאלה שהיא נורא חשובה היום לביטחון המדינה, השאלה שכבר כל אחד יודע שישאלו אותו, השאלה הכל כך פשוטה, וכמוה גם התשובה, תסתכל לי בעיניים ופשוט תבין בעצמך, בלי להוסיף עוד כאב על כאבי, תהיה בטוח במאה אחוז, ואני מבקש ממך בכל לשון של בקשה: תאמין לי, ארזתי לבד.
האימייל של קובי
מומלצים
