שתף קטע נבחר

הוא אמר לי: "מה אני צריך להתחבר לילדים שלך?"

בעלי נפטר. אין לי גרוש שלוקח את ילדיי כל סופ"ש שני. הם תמיד אצלי, חבילה שאינה עוברת. והוא לא באמת רצה אותי עם החבילה

הוא אמר לי: "מה אני צריך להתחבר לילדים שלך? יש לי את שלי!"

 

את זה הוא אמר בהתחלה, באמצע ובסוף. אחר כך הוא התחרט. אז מה? איך שר אייל גולן? "מאוחר מדי".

 

הבנתי אותו. חצי שנה אחרי גירושים, כואבים אמנם, אבל לא כאלו ששומעים אצל אחרים. בתוך חודש הם התגרשו עם פתק קטן מבית הדין הרבני. יש שעוברים את זה קשה יותר.

 

למה להבין אותו? כי אני אלמנה. אין לי גרוש שלוקח אותם כל סוף שבוע שני. הם תמיד אצלי. חבילה שאינה עוברת. מה לעשות?

 

והילדים שלי? הם חוו טראומה כל כך גדולה, שהם לא ידעו למה לצפות מבן הזוג הבא שלי. הוא הביט בהם שתי דקות כשנכנס לבית בפעם הראשונה ואמר להם: "שלום" , והם הרגישו כאילו הוא אומר "ולא להתראות".

 

ואני? מה חשבתי או הרגשתי באותו רגע? נו בסדר, זה קצת לא נעים לו, הוא מתבייש, הוא מרגיש לא בנוח. עזבי אותו במנוחה.

 

טעות! הבחור פשוט היה קר כקרח אליהם מאותו רגע ואילך. בעצם כל הזמן.

 

ואני? אני רציתי להכיר את הילדים שלו, רציתי לעזור לו להתגבר על הגירושים. רציתי לתת לו מקום בו ירגיש שאפשר אחרת. כמו שאני חוויתי את הנישואים שלי, מקום טוב, מחבק, כמו שאני יודעת. עשיתי הכל כדי שילדיו ירגישו נוח איתי. התעניינתי, שאלתי, שיחקתי, לקחתי.

 

טיפשה שכמוני.

 

היה לו יותר פשוט למדר אותי ממשפחתו, מילדיו, מהכל

זה התחיל להציק לו, אז הוא גרם לי להפסיק להיות מעורבת בביתו שלו. זה היה לי מוזר, אבל גם מובן. חשבתי לעצמי - הוא פוחד שהם ייקשרו אליי. עד שניתחתי את זה אחרת עבר זמן וכבר היה מאוחר מדי. כמו שאני מבינה עכשיו, הוא בעצם לא רצה להרגיש שזה לא הדדי, שהוא לא ממלא את אותו הצורך אצלי, עם ילדיי. אז כדי לפתור את העניין היה לו יותר פשוט למדר אותי ממשפחתו, מילדיו, ובעצם מהכל.

 

הוא לא הכיר לי אף אחד ממשפחתו. לא רצה אותי מעורבת בשום מקום של חייו, פרט למעגל שלו. אפילו את אביו, שהיה מגיע פעם בשבועיים לבקר את נכדיו, לא זכיתי לראות. "את לא מפסידה כלום", אמר. "בשביל מה לך? מה זה ייתן?"

 

אף פעם לא לחצתי, חשבתי שזה צריך לבוא ממנו

טיפשה שכמוני, לא רציתי ללחוץ. היום, בדיעבד אחרי שלוש שנים של היכרות, הבנתי איזה אינטרס היה לו. גם את אחיו ואחותו הוא לא הכיר לי. הוא טען שהם לא ממש בקשר. איך שנפלתי בבורות האלה... נכון שהוא לא ראה את אחיו לעיתים קרובות. אבל כשראה, זה תמיד היה בלעדיי.

 

אף פעם לא לחצתי, חשבתי שזה צריך לבוא ממנו. איך ביטלתי את עצמי. אילו הייתי מכוערת, טיפשה, לא מוצלחת - ניחא. אבל אני לא. אני בדיוק ההפך: עצמאית (הרווחתי יותר ממנו), מבית טוב מאחד האזורים הכי טובים בארץ, תואר שני במנהל עסקים, הקמתי חברה שאני גאה בה. אני אמא לילדים מוצלחים מאוד. אז איך זה שנתתי לו להחליט שאני לא טובה מספיק בשבילו? שמה שהוא רוצה זה רק אותי בזמנים שלו, בלי מחויבויות מרחיקות לכת, בלי שום כוונה להכיר אחרים מהמעגל השני והשלישי שלו?

 

"אני אוהב להיות הרבה עם עצמי", טען.

 

חשבתי שהוא אוהב אותי, אבל רק אותי. היום אני יודעת: הוא אהב רק את עצמו.

 

למדתי המון מהקשר הזה: מה שמפריע לכם בתחילת הקשר הוא סימן לבאות. אסור להתעלם מזה. ואם אתם מחליטים להמשיך את הקשר, כדאי לכם לדעת שהדבר ההוא שהפריע - תמיד יהיה שם.

 

עשו את החשבון הפשוט, כדי שזה לא יהפוך למשוואה מסובכת שלצאת ממנה תהיה הפסד גדול.

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הם חוו טראומה כל כך גדולה
צילום: index open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים