בדרום גרמניה שוכנת העיירה השלווה אובראמרגאו (Oberammergau) שאינה ראויה לתשומת לב מיוחדת. אחת לעשור - הפעם הבאה ב-2010 - מתעוררת העיירה הרדומה לחיים, כשמתקיים בה פסטיבל הפסיון (passio בלטינית פירושו ייסורים) המגולל את ייסורי ישו בימיו האחרונים, עד לצליבתו. העיר מוצפת תיירים הצופים במחזה האנטישמי (איך לא?) המציג בפעם המי יודע כמה את חלקם של היהודים במעשה והרוכשים מזכרות עשויות מעץ מגולף הממחישות את פשעם של היהודים. כך, מאז 1634, כשתושבי העיירה נדרו שאם יינצלו ממגפת הדבר שאיימה לכלותם הם יציינו את המושיע וייסוריו בכל עשור עגול. מאז משמשים הפסטיבל וספיחיו מוקד לליבוי מדורת השבט ולפרנסת המקום.
מדינת ישראל חוותה טראומות קשות ב-1993 וב-1995: הסכם אוסלו ורצח רבין, בהתאמה. מדובר בשני אירועים קשים שקשורים בשבר הלאומי, שפוגע ויפגע בישראל לאורך שנים. הראשון היווה מוקד לתקווה לרבים ומקור לחששות שהתאמתו לרבים יותר. השני היווה מכה לכלל הציבור, אך רק חלקו רשאי להתאבל. החלק האחר מנוכר ומודר מאז הרצח, ומואשם כמי שיש לו יד בפשע.
הימים שבין יום הזיכרון הממלכתי ב-י"ב בחשוון ליום הזיכרון לפי הלוח הנוצרי בארבעה בנובמבר משמשים להנצחת האיש ופועלו, אבל למרבה הצער גם להסתה נגד ציבור גדול ורחב שאף הוא אבל ומזועזע, אך מנוע מלהשתתף באירועים הכורכים יחד את זכר האיש עם "השלום" שלתוכו נגרר וגרר את כולנו.
בעוד שאירועי הזיכרון הממלכתיים מתקיימים בצדק בירושלים הבירה ביום הזיכרון הרשמי, הרי שבעיצומה של התקופה מתרחשת מדי שנה הפגנת שמאל בכיכר, המוצגת כעצרת "ממלכתית" ושלאחרונה גם הנשיא נוטל בה חלק, מעשה פסול כשמדובר בהפגנה פוליטית-מחנאית.
מכיוון שבישראל מתגלות בשנים האחרונות תופעות אוטו-אנטישמיות של שנאת יהודים תוך כדי האשמתם בכל הצרות, קשה שלא להיזכר בשנאת היהודים לאורך הדורות והאשמתם במות ישו. כשם שאנו מצפים מהנוצרים שיחדלו מהאשמה כוללנית כלפי כלל הציבור, יש לצפות לכך גם מהיהודים.
האמצעי הבדוק ביותר לכך הוא חשיפת מלוא האמת סביב נסיבות הרצח. סקר שפורסם לפני שנים בקול ישראל קבע שכ-30% מהציבור היהודי מפקפק בגירסה הרשמית לגבי הרצח. מאז התרבו השאלות והספקות. הגיעה העת לוועדת חקירה ממלכתית נוספת, שבפניה יוצגו כל המסמכים והעדויות, במטרה לאשש או להזים את הנתונים שהצטברו.
כך, למשל, יש לחקור את המניע לרצח (הרצח לא הפסיק את תהליך אוסלו אלא גרם להגברתו בתקופת פרס כראש ממשלה בעקבות הרצח); יש לחשוף את צילומי בגדיו של רבין כדי לענות אחת ולתמיד על השאלה מהיכן נורה האיש (מאחור או מלפנים); יש להשוות בין שעת מעצרו של יגאל עמיר לשעת הגעתו של רבין לבית-החולים; יש לבדוק מה קרה בדקות הרבות (!) שבהן עשה רבין את דרכו לאיכילוב, באיזה כלי רכב הגיע לשם ומי שהה בו איתו; יש לשאול מדוע הניתוח שלאחר המוות נעשה באיכילוב ולא באבו-כביר כמקובל; יש לעמת בין המסמכים הרפואיים השונים שנוצרו באיכילוב באותו לילה; יש לאפשר לפרופסור יהודה היס להציג בפומבי את כל הידוע לו.
רק שבירת קשר השתיקה ואולי גם ההשתקה יכולה להביא לתחילת איחוי השסע המסוכן בעם. התחמקות מכך רק תנציח אותו ואת השלכותיו הרעות על חיינו. יש לקוות שראש הממשלה נתניהו לא יירתע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית לחשיפת האמת הכואבת.
ד"ר רון בריימן, חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
