פמיניזם, פטישיזם, אקולוגיה ועוד. שיחה על נעליים
תערוכת אמנות חדשה שמוקדשת לחיבור בין פמיניזם לנעליים היא תירוץ מצוין לשוחח עם האוצרת על סינדרלה ועל קארי ברדשאו, על עקבים ועל קשירת רגליים בסין, ועוד
התערוכה, שהאוצרת שלה היא ד"ר קציעה עלון, ראש החוג למגדר בבית ברל, עוסקת בחיבור בין פמיניזם לנעליים. "פמיניסטיות רבות משתמשות בנעל כדי להביע מחאה", מסבירה אלון, "כי מושג הנעל מחזיק בתוכו המון תשוקה, והוא סוג של פטיש: נעל הזכוכית של סינדרלה, הנעל האדומה, הסנדל עם עקב הסטילטו המחודד. הנעל היא אייקון עם המון משמעויות: היא סקסית, אבל בעיני הפמיניסטיות הנעליים הלא נוחות שאנחנו נמחצות בהן הן סמל לשעבוד הנשים".
עלון בחרה למקד את התערוכה בקשר שבין פמיניזם לאקולוגיה, נושא אופנתי בפני עצמו: "בעשורים האחרונים התפתח זרם שנקרא אקו-פמיניזם, שטוען שיחסם של הגברים למשאבי הטבע, יחס של ניצול בלי חשבון ושיעבוד, דומה ליחסם לנשים. על פניו, הקשר שבין אמא אדמה ואמא טבע לרחם ולנשיות הוא רומנטי מאוד, אבל מתחת לקליפה הרומנטית יש ניצול והשפלה וחוסר כבוד. אני גיליתי שהנעליים הם סוג של סמל לחיבור הזה, כי הנעל, על כל המשמעויות שלה, היא זו שרומסת ודורכת על האדמה.
"לדוגמה הנעל הצבאית: מצד אחד היא סמל לגבריות, מצד שני נועלת אותה אישה. נשים מאמצות את הנעל הגברית הגסה שרומסת את האדמה כדי להשתוות לגברים והופכות לחיילות, על כל המשתמע מכך, שבין היתר זה לקחת חיים במקום להעניק חיים. זה סמל לדיכוי המיוחד של מדינת ישראל, שאין במדינות אחרות, ולוויכוח הגדול בין הפמיניסטיות: מצד אחד, האם אנחנו באמת צריכות להיאבק כדי להשיג שוויון זכויות בצבא, כדי להיות טייסות ולהפגיז ולהרוג? מצד שני, אם נוותר על המאבק הזה ינשלו אותנו ממוקדי הכוח".
- מהו המיתוס הכי מפורסם שקשור לנעליים? סינדרלה?
"כן. נעל הזכוכית היא כמובן נעל שלא נועדה להליכה, שנועדה בעצם לסמן את האישה, והביטוי הקיצוני של התפיסה הזו הוא קשירת הרגליים של הילדות בסין, שנועדה למנוע מהן ללכת. ההיפוך המושלם של הדימוי הזה הוא נעל הצבא, שבה אנחנו כביכול חזקות, אבל המבט הגברי אומר: איזה כיף להכניע אתכן כשאתן חזקות. למה חיילות נחשבות סקסיות? כי הנשק והנעליים מסמלים כוח, והסיפוק שיש לגברים בהכנעה של מישהי חזקה הוא גדול יותר. גם הנשים החזקות לא נמלטות מהמבט הגברי שחומד אותן כאובייקט מיני".
- ומה אומרות נעליים של מנולו בלאניק?
"זה פטיש, המון נשים מזדהות עם האמירה של קארי ברדשאו שאת כל הונה השקיעה בנעליים. זו הפנמה כל כך גדולה של הנעל, ובכלל של בגדים, כמושא לתשוקה, שזה כבר התנתק לחלוטין מהצורך למצוא חן בעיניי גברים. זו חמדנות קפיטליסטית שהושרשה בנו, שגורמת לנו לחוש שהיכולת לקנות נעליים יקרות מעצימה אותנו. הרי כולנו חשות עונג בל יתואר כשאנחנו קונות נעליים שחשקנו בהן זמן רב ועלו מחיר שערורייתי. לדעתי זה כבר הפך לעניין של נשים עם נשים, ולא של נשים עם גברים, כי החברות שלך הן אלו שרואות את העגילים, התספורת או הנעליים החדשות, לא הגברים".
- איך זה שגם נשים מודעות ופמיניסטיות ממשיכות לנעול נעליים לא נוחות?
"זה המשא ומתן הפנימי שאנחנו מנהלות עם עצמנו, כנשים בחברה שרחוקה
מלהשלים את המהפכה הפמיניסטית. מצד אחד יש הרבה יותר מודעות ומכניסים לימודי מגדר לתיכונים, ומצד שני, המוסכמות החברתיות משתנות לאט. כשהתלמידות שלי מתחילות ללמוד בחוג למגדר, הן נעשות מודעות ונפתחת לעשרות דברים קטנים שפעם לא ראו, ופתאום יש להן רצון לבטא את האידיאולוגיה החדשה שלהן בכל רגע בחיים, בין אם זה להעיר לאבא על זה שהוא לא מוריד כלים מהשולחן, ועד למוכר בחנות על איך הוא מדבר אליי, לעומת איך שהוא מדבר לגבר.
"אני תמיד אומרת להן שאנחנו צריכות ללמוד לסלוח לעצמנו, ולא לוותר על תכונה או התנהגות שגורמת להן הנאה, כי היא נשית. אנחנו לומדות איך לאחוז באידיאולוגיה, בלי לתת לה לאחוז בנו. זה אומר שאני ממשיכה לנעול לאירועים נעלי עקב, אבל אני יותר מודעת למשמעות של זה. אנחנו עדיין חיות בתוך מערכות כוח מדכאות ופטריאכליות ולכן לדעתי לא צריך למדוד הכול במונחי התוצאה, אלא יותר במונחי התודעה".
- מדהים כמה אפשר לדבר על נעליים. יש אישה שאין לה מה לומר בנושא?
"אני חושבת שכולן נסחפות בצורה כזו או אחרת למערבולת הזו. אני מכירה גברים רבים שיש להם שני זוגות נעליים, אחד לחורף ואחד לקיץ, אבל אני לא חושבת שיש אשה אחת כזו. כנראה שבכולנו יש אימלדה מרכוס שרוצה לצאת".
"חיילת", עבודה של דימה ולרשטיין מתוך התערוכה
הראיון המלא מתפרסם במדור "חדר משלך" בגיליון השבוע של "לאשה"
