בית "האח הגדול", נפאל

עשרים ושניים חבר'ה, שבעה עשר מישראל וחמישה מאמריקה, נכנסנו לגור במה שאנחנו מכנים "בית האח הגדול" של נפאל - שהוא בעצם "הווילה" של הארגון הישראלי "תבל בצדק".

בקבוצה המגוונת חברים אורנה (49) מורה מזכרון, דורותי (62) פנסיונרית  מכליל, צחי (26) עובד סוציאלי מאלקנה, מורן השתחרר לפני שלושה חודשים משירות כלוחם בחטיבת גבעתי, גילי (29) מכפר ורדים, רכזת הדרכה בפרויקט מצויינות בפריפריה, חנה (24) אנתרופוליגית מקנדה, אושר - מדריכה במעון לנוער במצוקה בירושלים, גלעד (27), דייל מחולון ורבקה (22) מעצבת גרפית מבוסטון.

בימים הראשונים, פגשנו את אם הבית צ'מפה וטעמנו מהדאל באת (אורז ועדשים) המפורסם שלה, ביקרנו במקדש הקופים שנמצא רק חמש דקות מפה ברגל, והתעמלנו בזריחה עם מאות נפאלים שצובאים על המקדשים ומתאמנים דווקא שם, בין הנזירים המדקלמים.

הימים שלנו בזמן התגבשות הקבוצה מורכבים משיעורי נפאלית, היסטוריה וגיאוגרפיה מקומית, צדק חברתי וגלובליזציה ביהדות, סיורים במוקדי ההתנדבות ומפגש עם הנפשות הפועלות בארגון. מדי בוקר, אנחנו טובעים בשפה החדשה, שגם ישראלים בעלי גרונות מיומנים ב-ח' וע' מתקשים להגות, שלא לדבר על החברים שלנו מאמריקה.

בכל בוקר יש שלוש שעות בהן אנחנו רודפים אחרי מילים וחוקים, לומדים נפאלית בתרגום לאנגלית, ונלחמים בזיכרון ובחוסר הריכוז, חברות ישנות מבית הספר התיכון. חזית נוספת של מאבק היא בקופים חמדניים שמגיעים אלינו מאזור המקדש ומהופנטים מכל דבר נוצץ או אכיל. לפעמים הם מצליחים לחדור את ביצורי חלונות הרשת, להיכנס לחדרים ולהשליט משטר בננות אימתני, תרתי משמע.

תקופת ההסתגלות כוללת סיורים במוקדי ההתנדבות השונים, בהם נשתלב במהלך שלושת החודשים הקרובים. ביקרנו למשל בשכונת קאלימתי, אחת השכונות העניות בבירה הנפאלית, שם "תבל בצדק" הקימה ומפעילה מרכז חינוכי, פעוטון, וקבוצת העצמה נשית. הילדים שרובם לא זכו ללכת לבית ספר לפני התערבות הארגונים פה באזור, ילדים של הורים בעלי באסטות בשווקים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב, מובטלים עם בעיות צריכת אלכוהול חמורות.

חלק מהילדים הם "ילדים עובדים", בין הגילאים 4-16 שמהווים כמעט עשרים אחוז מכוח העבודה בנפאל, ועוסקים בכשמונים עבודות שונות - שכוללות: סבלות, עבודות בית, עבודה כרייה במכרות, יצירת לבני בוץ ועוד ועוד - קצת כמו אבותינו ואימותינו במצרים.

עוד תופעה איומה שהתוודענו אליה היא תופעת ילדי הרחוב של קאטמאנדו - מאות ילדים שחיים ברחוב, במקרה הטוב בתוך קרטון, מכורים לדבק, לאלכוהול ובעצם לכל דבר שידם משגת, שהם גם קורבן לאלימות, ניצול מיני ופדופיליה ששולטת ברחובות ה'תאמל' - שכונת התיירים של קאטמנדו.

קשה לתאר את המפגש עם ילד בן חמש, מכוסה חבורות וחתכים, שאת חלקם ניתן לראות בעין, אבל את רובם הילדים, ש"ממרום גילם" הם כבר שקרנים פתולוגים, יודעים להסתיר היטב. העולם השונה הזה מהמם אותנו שוב ושוב עם כל הטוב, הנהדר וגם המכוער שבו. 

כאן אני פונה לכל התיירים הפוטנציאלים בנפאל - אל תתנו כסף, אל תקנו אוכל - לילדים יש עסקאות עם בעלי החנויות, ובתמורה לקנייה שלכם, הם מקבלים דבק להסנפה או כסף שמשמש אותם לקניית אלכוהול. בשנתיים האחרונות מתנדבי העמותה פעלו רבות בתחום ילדי הרחוב, התנדבו במרכזי הסיוע וההצלה, יזמו וניהלו פרוייקט מודעות רחב ידיים בשם "סטריט סמארט". בכלל יש בקאטמנדו מאות ארגונים עם יותר מיטות פנויות מילדי רחוב - שמעדיפים את "חיי ההוללות" של הרחוב בחסות התיירים שמפרנסים אותם.

משימה ראשונה

כחלק מהטמעתנו באזור נשלחנו להתחכך עם האוכלוסיה המקומית. כך קרה, כשבאמתחתנו שני משפטים והרבה רצון טוב, נשלחנו לסיור עצמאי ברחבי קטמנדו. החוקים היו כדלקמן:

• יש להשתמש בשלושה סוגים שונים של תחבורה ציבורית. (ריקשה, טוקטוק, מיניבוס - שזה סוג של מונית שירות בה נדחסים לפחות עשרים איש במקומות שמיועדים לעשרה, ואוטובוס עירוני, שהוא בעצם מיניבוס רק צבוע בכחול בוהק).
• יש להזמין נפאלי לשתות איתך צ'אי. (אחת מבנות הקבוצה האמיצות במיוחד מעדה לתוך כנס פוליטי של ראש הממשלה הנפאלית, הוזמנה לבמה ושתתה איתו תה עם חלב מתוק - אנחנו חושבים שהשיער הג'ינג'י שלה שיחק תפקיד מרכזי בניטרול שומרי הראש האימתניים).
• יש לנסות ולשבור שיניים, ולשאול נפאלי מה דעתו על הפוליטיקה בנפאל. (באופן מפתיע הרבה אנשים השיבו שהם מייחלים להמלכת מלך בדמוקרטיה הצעירה, אחרי יותר ממאתים שנות מונרכיה).
  

בסוספא - כפר נידח למרגלות האברסט. צילום: צחי קופמן 

את התנדבויות שלנו נחלק בין עבודה בקאטמאנדו, במחוז דאדינג, ובכפר נידח למרגלות האברסט בשם סוספא. תחומי העבודה יכללו: חינוך, חקלאות, בריאות ציבורית וחינוך להיגיינה והעצמת נשים. המשתתפים שיבחרו לעבוד מחוץ לעיר יגורו בכפרים בהם יעבדו.

כחלק מהעשייה, המתנדבים מעודדים להציע יוזמות ורעיונות חדשים לפי תחומי העניין והכישורים שלהם תוך שימוש בכלים מעולם התוכן שלהם - תיאטרון, אמנות, פסיכולוגיה, רפואה, הוראה, עבודה סוציאלית, חקלאות... ואפילו עיתונאות לא עלינו.

בשבוע שעבר נסענו לביקור ראשון בסוספא - כפר קטן בחבל דולוקה שבצפון נפאל. אני מרים את העיניים ונשטף בירוק צהוב של העמק שנפרש למרגלותינו, מכוסה שדות אורז מבשיל, מסודר בטראסות קטנות. הגבעות שמקיפות אותנו מנוקדות במאות בתי בוץ צבועים לבן.

אחרי שמונה שעות נסיעה האוטובוס מגיע לכדי עצירה בחריקת בלמים מחרישת אוזניים, מורטת עצבים ומלחיצה. בפעם הזאת לפחות, הוא הצליח לעצור. משלדת הברזל החורקת בוקעים עשרים ואחד אנשים, ממצמצים בשמש אחר הצהריים - וחוזרים חמש מאות שנה בזמן. קליק. הבהוב and freeze.

אסופה כמעט אקראית של בני-אדם. לבנים עד כדי סנוור. בידיים תיקים גדולים, על חלק מהעיניים מסוככות משקפי שמש, והאוזניים מחוברות לכיסים. קרוב לוודאי שהפסקול של הרגע כולל אהוד בנאי אחד או שניים, שיר של יהודית רביץ מההופעה בקיסריה, מיילס דיוויס בביצוע סקסופון מעורר השראה, וכמובן אחד מלהיטיו העל זמניים של מתי כספי. קליק.

אתגר הדאל-באת

הכפר נידח אפילו במדד הקוקה קולה - אם המותג הבינלאומי לא הגיע ולא נמכר בכפר, הרי שהוא נידח ורחוק באמת.

המארחים שלנו - גברים ונשים בני שבט "התאמי"- עומדים בשורה מסודרת, שופעי חיוכים, מחכים לייצורים המשונים שיישנו להם במיטות, יאכלו להם מהאוכל, ויהפכו לבני משפחה לכל דבר ועניין בימים הקרובים. מקודנו, המארח שלי תופס לי את היד ומוביל אותי במעלה השביל. "קהה צ'ה?", "לאן?" - אני שואל. "מאתי"- "למעלה", הוא מצביע ומחייך.

בצהריים אנחנו "מטרקים" לבית הספר, שממוקם שעה וחצי במעלה ההר, ונפגשים עם העמיתים שלנו לעתיד - המנהל והמורים. הכיתות קטנות וחשוכות. אין תאורה, והחלונות קטנים ומוגפים. שיטות הלימוד מיושנות ומתמקדות בעיקר בשינון וחזרה כמעט רובוטית על התכנים הנלמדים.

נעם (22), חבר ושותף בתוכנית שואל את גופאל, מורה עם וותק של 28 שנה, אם הוא לא חושב שזה מוזר ובעייתי שחבר'ה צעירים מישראל, ייעצו למורים כפולים מהם בגיל ובניסיון. גואפל משיב שתמיד אפשר ללמוד, ושהמתנדבים מישראל מביאים מתודות ותכנים חדשים. קבוצות קודמות של ישראלים הביאו לבית הספר, לדוגמא, מערך של שיעורי חקלאות וסניטציה, שיעורי ספורט וטבע.

עוד מפגש מעניין במהלך הביקור שלנו היה עם בישנו שהוא המנהל הנפאלי של "תבל בצדק", יליד נפאל, ודוקטורנט בחקלאות מאוניברסיטת באר שבע. בישנו סיפר שהחקלאות בנפאל אמנם עתיקת יומין אבל לוקה בחסך של המון ידע בסיסי. חומרי ההדברה בשימוש יקרים, ומיובאים מרחבי העולם. החקלאים העניים מנסים לקצץ בעלויות ומערבבים בעצמם את הכמיקלים הרעילים - מה שפוגע בייבול ומסכן מאד את מי שאוכל אותו.

"ממתק או תעלול"?

רעיון הקומפוסט כבר חלחל, אבל לרוב החקלאים לא מאפשרים מספיק זמן בשביל שהקומפוסט יירקב ויהיה יעיל. התוצאה היא שהחקלאים בנפאל, לדבריו של בישנו, לא מגדלים מספיק אוכל שיחזיק במהלך שנה שלמה, והכפריים נאלצים לחפש עבודות מזדמנות כדי לפרנס ולהאכיל את המשפחות שלהם.

"הגבעות מסביב מנוקדות במאות בתי בוץ צבועים לבן" צילום: צחי קופמן

כאן אנחנו נכנסים לתמונה. הקבוצות הקודמות חפרו בורות שתן, באמצעותם ייצרו החקלאים חומר הדברה אורגני, שהוא מאד אפקטיבי וחוסך המון בעלויות (במחיר סמלי של סירחון). המתנדבים חילקו לתושבים שתלי אפרסימון למשל, ועודדו אותם להקים גינות ירק מגוונות - שאמורות לספק אוכל, ובכך למנוע בריחה של הכפריים לערים בחיפוש אחרי עבודות, ולהתמודד עם תזונה לקויה המורכבת אך ורק מירקות שורש מבושלים ולא טריים. עכשיו כמעט לכל משפחה בכפר יש גינה שמייצרת גידולים עונתיים שממלאים את הבטן וגם את החיים בצבעי חציל ועגבנייה ססגוניים.

חזרנו לקאטמנדו אחרי שלושה ימים מרתקים בכפר, ישר לחגיגות הדיוואלי - שילוב

של חנוכה, פורים וקצת Halloween. החג בעיקרון מוקדש לאור, אבל מתאפיין במסיבות רועשות על הגגות, בנפצים ובילדים שדופקים על הדלתות, שרים שירים ומבקשים כסף ומתנות.

מי שידו אינה משגת, או שלא מאמין בנתינה מהסוג הזה (כמו רוב חברי הקבוצה למשל), ממהר לגלות מה ה"טריק" שהילדים מחביאים בשרוול, והוא בדרך כלל בדמות נפץ שנזרק לכיוון המרפסת והחלונות הפתוחים. אבל דבר אחד טוב יצא מכל הסיפור הזה - האוייבים הגדולים שלנו - הקופים פוחדים מהפיצוצים, ואנחנו זוכים בהפסקת אש חד צדדית מבורכת.

• עניי עירך קודמים? לא תמיד. ישראלים יוצאים לעולם ומראים לו את הצד היפה והנותן שלנו. לכתבות נוספות במדור "הישראלי היפה" לחצו כאן , למשלוח הצעות לכתבות למדור hevra@y-i.co.il .