התחנן שהוא לא יכול להתאפק ושרק אגע בו קצת
מפה לשם השתכנעתי, אבל תוך חצי דקה הוא נרגע ואז אמר לי: "טוב, אל תיעלבי, מאמי, אני חייב ללכת, חברים שלי מחכים לי"
לשאלתי מה קרה הגיבה בהיזרקות על הספה ואנחה תוך כדי מלמול "נמאס לי" ואז פלטה את כל הסיפור בשטף.
"אני ממש עצבנית!", הודיעה לי כאילו לא רואים. "יוני התקשר אליי לפני כמה שעות ואמר שהוא בחנייה מחוץ לבית שלי כדי לראות אותי, את יודעת, סתם קפץ להגיד שלום וכמה הוא מתגעגע. ביקשתי שייכנס, אבל הוא סירב, בטענה שאינו רוצה להתעכב יתר על המידה. אז יצאתי אליו וכמובן דיברנו קצת, אבל אז מהדיבורים זה הפך ל'אוי, בא לי להרגיש אותך עכשיו'. אמרתי לו שלא בדיוק מתאים לי כרגע ובטח לא בחנייה, ושהוא יותר ממוזמן אליי בערב כי גם לי נורא נורא בא. אז הוא התחנן שהוא לא יכול להחזיק מעמד ושרק אגע בו קצת וממש משך אותי אליו בכוח. מפה לשם השתכנעתי, אבל תוך חצי דקה הוא נרגע ואז אמר לי – 'טוב, אל תיעלבי, אני חייב ללכת, חברים שלי מחכים לי אני חייב לרוץ מאמי...'. מרוב הלם שתקתי", אמרה רותי.
הייתי כל כך מגורה, אבל זה לא הטריד אותו
"עכשיו בא לי להרוג מישהו!", המשיכה. "את הבנת? מיד כשקיבל את מה שרצה, בלי כל מאמץ או טירחה לענג גם אותי, הוא היה צריך ללכת, האדון! אני כל כך הייתי מגורה, אבל זה לא הטריד אותו! עוד חשבתי להיות איתו הערב, אבל עכשיו הוא כבר קיבל את שלו, ומה איתי??? אין לי מושג מה יקרה הערב, ולא בא לי אפילו לחשוב על זה, כי די ברור לי שאני יכולה לשכוח ממנו להיום".
"מה זה 'מה איתי?' רותי יקירה שלי", אמרתי, אני בעצמי כבר מתעצבנת גם עליו וגם עליה. "כשאת רוצה משהו, תדאגי לקבל אותו, ולא לרַצות אף אחד על חשבונך! מי ידאג לך אם לא את? בדיוק כמו שאף אחד לא ידאג לו חוץ מעצמו, גם לך אף אחד לא ידאג חוץ ממך עצמך. אין לנו מה לצפות שאחרים יעשו את העבודה שאנחנו עצמנו לא דואגות לעשות. אנחנו אמורות לדאוג לעצמנו קודם כל, ולאחר מכן לחשוב על הצד השני. בעיקר כשמדובר ביחסים עם גברים שבדרך כלל אחרי שהם מקבלים את מה שרצו, הם לא יכולים או לא רוצים, תלוי מי ומתי, להמשיך ולספק אותך כמו שדאגת לספקם".
"מה למשל את עושה כשאת רעבה מאוד ועומדת מולך מנת אוכל?", שאלתי אותה. "אוכלת? או נותנת למישהו אחר ליהנות ממנה ואת נשארת בלי כלום?"
רותי ענתה שברור שהיא תאכל בעצמה.
"יפה לך, הנה התשובה שלך! כשרותי רעבה, אז רק רותי אוכלת!!!", אמרתי לה. "כשאת צריכה פינוק וסיפוק אז פשוט תדאגי לקבל את זה. אחר כך, כשאת שבעה, תתפני אליו. וכמובן, אם קרה שבכל זאת החלטת להעניק לו לפנייך, דרשי את המגיע לך ולא משנה באיזו דרך. אפשר לענג בהמון דרכים, כך שאין לו כל תירוץ להתחמק".
הוספתי והסברתי לה שזה לא יוריד מכבודה, אלא להפך. "את תהיי יותר מוערכת ולא ינצלו אותך, כי אי אפשר בכלל. כי את אדם שיודע מה מגיע לו. רק תחשבי על זה ההפך: את באה אליו, יש לך בדיוק רבע שעה ואת נורא רוצה שיספק אותך ואז נעלמת, כי את ממש ממהרת, או מסובבת לו את הגב כי את מתה מעייפות... נראה לך שהיית יכולה להתעלם ממנו? קשה לי להאמין. בכלל, היית מעזה לעשות זאת? מה הוא היה מגיב למקרה כזה".
רותי חייכה. "בחיים זה לא היה קורה ההפך", אמרה.
תמצאו לי אשה אחת שהעזה לעשות זאת!
ולמה לא? למה אנחנו מרגישות ממש חוצפניות אם נעשה זאת? גם אם לפעמים בא לנו, אנחנו לא מסוגלות לחשוב על זה. תמצאו לי אשה אחת שהעזה לעשות זאת!
"גבר כזה לא הולכים לפגוש יותר!", אמרתי לרותי, "אלא אם כן את הולכת כדי לעשות לו את אותו הדבר. אז עזבי אותך מה יחשבו עלייך זה לא אמור לעניין אותך. כמו שזה לא מעניין אותם. בכל מקרה, כשאת דואגת לעצמך, רק יאהבו אותך יותר ויעריכו אותך".
מאז רותי אכן דואגת קודם כל לעצמה. זה לא חזר על עצמו. היא אימצה לה סיסמה: כשרותי רעבה רותי אוכלת! ביג טיים!
לפנייה לכתב/ת 
