מידי פעם היא רוצה להרגיש כמו בובה בחלון ראווה
לפעמים נדמה לי שלעולם לא אצליח להכיר את כל החלקים בה, ושבסך הכל היא עוזרת לי להבין שלכל אחד מאיתנו יש חלק מטורף, אולי סוטה אפילו, חלק שהוא שומר לעצמו ולא מספר עליו לאיש מפאת הבושה או החשש להיראות שונה. סיפור
מיכל עובדת בחנות בגדים כבר שנתיים, ואני מכיר אותה כמעט מהיום הראשון שהתחילה לעבוד שם. בגדול, ניסיון כושל להשיג את מספר הטלפון של המוכרת הוביל לסוג קצת שונה של ידידות הדוקה. הקשר בינינו נבנה לאורך השנתיים האלה, ובעצם כבר מההתחלה הרגשתי די חופשי לספר לה כמעט הכל.
לפעמים נדמה לי שלעולם לא אצליח להכיר את כל החלקים בה, ושבסך הכל היא עוזרת לי להבין שלכל אחד מאיתנו יש חלק מטורף, שונה ואולי גם סוטה בצורה מסויימת, חלק שהוא שומר לעצמו ולא מספר עליו לאיש מפאת הבושה או החשש להיראות שונה. מיכל נוהגת לומר שכל עוד המנהגים האלה לא פוגעים בנפש חיה או בסביבה אז הם בסדר, ואני בדרך כלל מהנהן בראשי ומנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ניהלנו את אותה השיחה בדיוק.
"אני עומדת בחלון הראווה של חנות הבגדים", ירתה מבלי להתריע כשהיינו קצת שתויים, אבל בהחלט לא מספיק כדי לא להבין כמה מוזר היה הדבר שחשפה בפני.
"את עושה מה?" חייכתי אליה חיוך מופתע.
"בדיוק כמו שזה נשמע. פעם בכמה זמן אני רוצה להרגיש כמו בובה בחלון ראווה. אני מתלבשת כך שלא ישימו לב לעורי, עוטה כפפות, משקפי שמש גדולים המכסים על מסיכה לבנה ומגפיים, ופשוט עומדת בחלון הראווה, נותנת לעוברים ולשבים להתבונן בי, מסתכלת עליהם במבט קפוא דרך משקפיים כהים ומרגישה שכל הנשים מתקנאות בגזרת הבובה מעשה ידי אדם", אמרה מבלי לקחת אוויר לנשימה אפילו פעם אחת.
"מבין כל אלו העוצרים להתבונן בך אין כאלה שמבחינים שאת לא בובה אמיתית?" שאלתי וניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה עצרתי אני מול חלון ראווה כדי להתבונן בבובה. נדמה לי שמעולם לא עשיתי זאת.
"לא רבים עוצרים, בודדים מידי שעה, אבל אני מניחה שלחלקם עוברת המחשבה בראש", אמרה.
מיכל היא ללא ספק אחד הטיפוסים החמים יותר שיצא לי לפגוש. היא מלאת חיוכים, ותמיד תמצא דבר טוב להגיד על כל אדם. הידיעה שמיכל נוהגת להתל באנשים ואולי גם מעט בעצמה ולעמוד שעות בחלון ראווה גרמה לי לתהות מהו החלל המתמלא בחייה כשהיא ניצבת שם.
"אוקיי, עכשיו אולי תספרי לי מדוע את עושה זאת?"
"לעיתים קרובות אני מסתכלת במראה ולא מרוצה מהדמות"
עוד מבט:
אני מכריזה בזאת על תקופת הפוסט-כוסית
גולדי הארט
בחור אחד אמר לי פעם, "אם נשים היו מסתכלות על גופן כמו שגברים מסתכלים עליו, הן היו מאושרות!" שאיפתי היא אם כן לקדם את הרעיון שכוסית אינה חייבת ללבוש מידה 36, ללבוש סקיני ג'ינס וללכת עם חוטיני. כל אשה, בכל גובה, משקל והיחס ביניהם, יכולה להרגיש כוסית וליהנות מהזכות לנהוג ככזו
"אתה מבין..." פתחה. מיכל תמיד נהגה להתחיל משפט ב"אתה מבין" כשידעה שלא אבין דבר בהתחלה. "לעיתים קרובות אני מסתכלת במראה ולא מרוצה מהדמות המתבוננת בי בחזרה. כמעט בכל פעם אני מרגישה שהבגדים לא הולמים אותי ושאני נראית מעט מוזרה, שונה מכולם ולא משנה כמה תחמיא לי הסביבה", המשיכה. הרגשתי שהתכוננה זמן רב מראש לווידוי הזה.
"אני תמיד זו שמחייכת אל העולם, ויחד עם זאת אני לא מרגישה שמישהו מבחין ביופי הטבעי שלי. אני לא חושבת שאדם רואה את הייחוד שבי כאדם. אבל כשאני לובשת את כל הבגדים המוזרים האלה, דווקא אז אני מבחינה במבטים. נשים נעצרות להתבונן בבגדי המעצבים שכל כך הולמים את דמותי, אבל אך ורק מאחורי הזכוכית הזו, ואילו אני מחזירה למבטים המתפעלים מבט אחד קר ולא מזיזה עפעף. לפעמים אני מרגישה כאילו איש אינו מבחין בי, עד שאני משנה את פרצופי לאחד כזה שלא הייתי רוצה שיהיה לי באמת לעולם", ענתה לי, ואני התחלתי להבין.
"אז את עומדת בחלון הראווה בתחפושת על מנת לזכות לתשומת לב מהסביבה?" שאלתי.
"בגדול כן..." מיכל נעה באי נוחות במקום מושבה.
"מיכל, אמרתי לך פעם שאת הכי יפה בג'ינס ובחולצה פשוטה נכון?" המשכתי את שאלותיי תוך כדי לגימה נוספת מהבירה שכבר הספקתי לשכוח בתוך שטף דיבורה של מיכל.
"כן, אבל אתה מבין, אתה זו הסביבה המוכרת שלי, איתך אני מרגישה בנוח. עם כל השאר אני מרגישה כמו בורג קטן במכונה ענקית שאיש אינו מבחין בו". כעת יכולתי לזהות עצב בקולה.
"אז את עומדת בחלון הראווה במשך שעות על מנת לקבל תשומת לב מהאנשים שעוברים סביבך וכלל אינם יודעים מי את?"
נראה שמיכל הבינה מה אני רוצה בשלב הזה של השיחה וחיוך מבויש עלה על שפתיה. היא התבוננה בי בעיניה החומות והגדולות, ואני מצאתי עצמי מתקרב אליה ולרגע תוהה איך זה שאנחנו לא יחד.
"תסתכלי על עצמך, את יפהפיה, מיכל"
"מיכל, את לא צריכה להתחפש כדי להציג עצמך לראווה. אין שום טעם בלהראות לסביבה את הדמות במסיכה כדי לקבל קריאות התפעלות", אמרתי ומבלי לתת לה רגע אחד לחשוב המשכתי: "כל מי שמכיר אותך יודע שאת חלק בלתי נפרד מחייו. יש לך אופי כובש וחיוך שגורר אחריו עוד אלפי חיוכים מכל מי שרק רואה אותך. תסתכלי על עצמך, את יפהפיה, מיכל...".
המשכנו לשתות בדממה, ולאחר כרבע שעה קמה פתאום מיכל, נתנה לי חיבוק והלכה, מותירה אותי לסיים סיגריה אחרונה טרם אלך גם אני אל ביתי.
למחרת בצהריים החלטתי לקפוץ בהפתעה לחנות של מיכל, רציתי לראות מה שלומה בעקבות השיחה של אתמול. מרחוק כבר הבחנתי בקהל גדול של אנשים עומד מול חלון הראווה ובתנועה ערה במיוחד של קונים נכנסים ויוצאים מן החנות.
כשהתקרבתי יותר אל החלון הופתעתי לראות מאחורי הזכוכית את מיכל יושבת על כסא כשלגופה ג'ינס כחול בהיר וגופיה לבנה, אוחזת מכחול בידה ומציירת על קנבס, חיוכה המובך מופנה מידי פעם אל הקהל המתבונן בה.
מומלצים
