זרים בתוכנו
עימות חריף מתנהל בפרשתנו בין אברהם - שמייצג את הכוח האוניברסלי הפתוח לקלוט ולחבק את הזר לבין שרה שחרדה לקיום הייחודי של העם וחוששת מתערובת במרקם המשפחתי. הרב רפי פוירשטין סבור ששניהם צודקים, ויש לכך השלכות
בשאלת העובדים הזרים וילדיהם, בשאלת היחס לאזרחים הערביים במדינה, וביחס לזרים בכלל נקרעת החברה הישראלית בין שני כוחות מרכזיים ומנוגדים. כוחות אלה משחקים תפקיד חשוב בעיצוב פניה העתידיות של מדינת ישראל. כמו בכל דילמה מהותית, הויכוח הציבורי נראה כאוסף של מונולוגים שבו איש איננו מבין את שפת רעהו, ויותר מכך איש איננו מקשיב לדברי רעהו.
לחכמינו ישנה ראייה מרתקת אודות עלילות אבות האומה המתוארות בפרשות השבוע שלנו: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב, רחל ולאה. העיקרון הוא "מעשה אבות סימן לבנים". ובעברית פשוטה, מעשי האבות הם הכרומוזומים החבויים, הזעירים אך רבי העוצמה שבאים אחר כך לידי ביטוי עצום, ממשי וגלוי.
והנה בפרשת השבוע שלנו: "לך לך" ובפרשה הבאה "וירא" אנו מוצאים עימות ההולך ונעשה חריף בין אברהם לשרה, בשאלה הזו עצמה. אברהם מייצג את הכוח האוניברסלי, הפתוח לקלוט ולחבק את הזר, השונה ואפילו הפרובלמטי. ואילו שרה חרדה לקיום הייחודי של העם, על מורשתו, אמונתו וגישתו המיוחדת. היא חוששת מכל תערובת מזיקה במרקם המשפחתי, פן יתמוסס הקו המיוחד לטובת ערב רב חסר חותם וזיהוי.
בפרשתינו מזווגת שרה העקרה את הגר שפחתה לאברם על מנת שבאופן כזה או אחר הדבר יזרז את הריונה שלה עצמה. הגר הרה לאברם ואו אז מתחיל סכסוך (צפוי?) בין שרה להגר:
(ד) וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר
וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ:
(ה) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם
חֲמָסִי (=כעסי) עָלֶיךָ
אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ
וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה
וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ (=היא מזלזלת בי)
יִשְׁפּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ:
(ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי
הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ,
עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ
וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי
וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ:
(בראשית פרק טז)
על מה יצא קצפה של שרה
שרה מרגישה דחויה, נעזבת. ניתן לראות זאת בפרספקטיבה אישית. אך חז"ל לא קראו את התנ"ך כמו 'רומן רומנטי' אלא כמפה גנטית עתידית. שרה מייצגת את הכוח החושש מההיפתחות אל העולם הרחב הזר, שיכול למהול את החזון המדויק הצפוי לאברם. הכוח האוניברסאלי שבאברהם איננו עומד מול העוצמה של שרה. אך אי הנחת שלו מרומזת בפסוקים: "הנה שפחתך בידך". אך הבדל הגישות המרכזי מרומז דווקא בדבריה של שרה: "חמסי עליך" היא אומרת לאברהם. אני כועסת על הגישה הפתוחה שלך, על הנכונות שלך לאמץ את הגר כאישה שנייה, ולא כשפחה (עובדת זרה) שמהווה מכשיר גרידא.
אך שיא העימות בין שני הכוחות עוד נמצא לפנינו. עד אז גישתו האוניברסאלית של אברהם מקבלת חיזוק ממעשים כבירים נוספים אותם הוא עושה. אברהם מתפלל על סדום החטאה ומנסה לגונן עליה. אברהם מתערב במלחמות האזוריות ומציל את מלך סדום וחבריו, ומסרב לקבל מהם כל תגמול חומרי. אברהם כורת בריתות אזוריות עם מנהיגים מקומיים ועוד ועוד. אך רגע העימות הגורלי בין שני הכוחות מגיע בפרשת 'וירא'.
(ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית
אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק (מתנהג באופן לא הולם)
שרה רואה בהתנהגותו של ישמעאל איום על זהותו הרוחנית של יצחק. בראיה של 'המפה הגנטית' , עולה כאן החשש מהתבוללות רוחנית . דרישתה של שרה מאברהם נחרצת: לגרש את הגר עם בנה.
(י) וַתּאמֶר לְאַבְרָהָם
גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת בְּנָהּ
כִּי לא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת
עִם בְּנִי עִם יִצְחָק:
אך תגובתו של אברהם קשה. כאן הוא מתעמת ישירות עם גישתה 'המצמצמת' של שרה. הדבר רע בעיניו:
(יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאד
בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדות בְּנוֹ:
שימו לב, הכתוב מגדיר את ישמעאל 'כבנו' של אברהם. בן אליו הוא קשור. שוב אם נחרוג מהמסגרת האישית , יש כאן אמירה עקרונית, שמסרבת לקבל את ההבדל בין בני אדם כעילה להרחקה, גירוש ואולי אף הפרדה. אך אלוקים מכריע לטובת עמדתה של שרה.
(יב) וַיֹּאמֶר אֱלקִים אֶל אַבְרָהָם
אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ
כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה
שְׁמַע בְּקולָהּ
כי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:
אך מבטיח לאברהם , שגם ישמעאל יממש את כוחותיו ויזכה לעתיד הולם.
(יג) וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה
לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:
(בראשית פרק כא)
מהפסוקים עולה שגישתה של שרה ניצחה. אך אי אפשר לומר שעמדתו של אברהם נדחקה לחלוטין. אך ברור שהתורה חותרת לסוג של פיתרון מורכב שמכיל את שני רכיבי הדילמה. דאגה לזהותו הייחודית של העם, אך תוך שמירה על עקרונות מוסריים רחבים יותר.
אין מטרתי להכריע במאמר זה. לא משום שאני רוצה להתחמק מהכרעה בשאלה הסבוכה הזו. אלא משום שאני רוצה לייצר סוג של הבנה בויכוח הצורב והכואב הזה, הכרוך בסבל אנושי כה רב.
נראה כי אברהם ושרה לא הגיעו לידי הבנה, גם אם לידי הכרעה הם הגיעו בתיווכו של האלוקים. אבל אולי בעצם ההעמדה של השאלה בצורה כזו מלמדת אותנו התורה שיש מצבי הכרעה שאינם מבטלים את שני צידי הסתירה. שניהם נכונים, שניהם צודקים, גם אם ההכרעה היא חד כיוונית. אך כיון ששניהם צודקים מחייב הדבר לעדן ולמזער את הנזק המוסרי שקיים בהכרעה החד-מימדית.
לפנייה לכתב/ת 
