מה עושות עולות חדשות

הסרטון של אלכסנדרה סולימסקי רץ ברשתות חברתיות, וחבריי בפייסבוק לא יודעים אם לצחוק או לבכות.

לבכות חברים, לבכות.

אמנם בחורה בלבוש מינימלי שמדקלמת טקסט מגוחך במבטא רוסי אולי מצחיקה מי מכם. אני דווקא מתעצבת עד דמעות. אינני מכירה אותה אישית, גם לא ידועה לי ההיסטוריה האישית שלה ומה מניעיה לעסוק בדוגמנות ומשחק. עבורי היא הצליחה להעביר בסרטון לא רק את יכולותיה המקצועיות אלא גם כמה תובנות על החברה הישראלית כולה.

כשזמן השהות שלי בישראל מתקרב לשני עשורים, אני יכולה לקבוע בוודאות כי ישנה אווירת לגיטימציה וסלחנות בישראל כלפי אובייקטיפיקציה ואלימות מינית המכוונת נגד ילדות ונשים מברית המועצות לשעבר. אווירה שבאה לידי ביטוי בין היתר במקומות העבודה, בבתי ספר וברחוב. למשל, במערכת החינוך לא חסרים מורות ומורים המניחים שילדות בנות 13 או 14 מקיימות יחסי מין משום ש"ברוסיה זה כנראה היה מקובל", גם אם הבנות מראות סימנים של טראומה או התעללות. ידוע כי ילדות ונשים בכל גיל ומכל מוצא עלולות ליפול קורבן להטרדה ואלימות מינית. אינני טוענת כי נשים מקרב קבוצות אוכלוסיה אחרות מוטרדות או מותקפות פחות בהכרח, אלא מדגישה כי לאלימות מינית כלפי נשים מזהויות לאומיות ואתניות שונות יש מאפיינים ייחודיים וצורות ביטוי ספציפיות.

מה האווירה החברתית הזו עושה לילדות ונערות שגדלות בתוכה? הרי גם מי שהתמזל מזלן, כמוני, לגדול במשפחה תומכת המקדשת את ההשכלה, לא חיות בוואקום. ישנו צורך במחקר רציני ומקיף לבחינת ההשפעות של הסקסואליזציה של גוף האשה ה"רוסיה" ליד הישראלים במרחב הציבורי. מניסיוני האישי, הדבר משפיע על דימוי גוף, על הדימוי העצמי, ועל מרכיבי הביטחון העצמי או היעדרו.

ילדות להורים שהיגרו בגיל מאוחר, לעיתים קרובות חשופות למעט מאוד דוגמאות ומודלים להצלחה מקצועית בסביבתן הקרובה. בבית הן רואות את ההורים ובני המשפחה המורחבת נאבקים לשרוד כלכלית, כשכל ההשכלה ותארי הדוקטור והפרופסור שהביאו עמם מארצות המוצא מעלים אבק. בחוץ הן לא שומעות "רוסיות עורכות דין", או "רוסיות רופאות", או "רוסיות עיתונאיות". כולנו יודעים טוב מאוד מה הן שומעות. אם הן מאמינות כי הנכס היחיד שלהן, הערך היחיד שלהן הוא הגוף, הרי שקריירת הדוגמנות נראית האופציה הטובה והמכובדת יותר. גם אני חשבתי כך בגיל 14.

כיום, ברור לי שכולנו נאבקות לשרוד ולקיים את עצמנו בתוך האפשרויות המצויות בשדה הראייה שלנו. ברור לי גם מדוע העיסוק בזנות ובדוגמנות (על השוני והדמיון בין השניים) נראה לבחורות רבות נגיש יותר והולם יותר את היכולות שלנו, על פני תחומי עיסוק אחרים.

סרטון התדמית נפתח במילים "אני אלכסנדרה, בחורה בדיוק כמוכם". נדמה לי כי בכל אמירה כזו יש גם מאמץ מצד הדובר/ת להפוך את המילים לאמת, בקשה להשתייך ולהיות חלק מהקולקטיב הישראלי כפי שהוא נתפס על ידיו. אחרי הכל, זו המטרה אליה כולנו אמורים לשאוף, כך מלמדים אותנו עם הגעתנו לארץ. זה התנאי המקדים להצלחה בחיים החדשים.

למאמץ הזה יש מחיר: לוותר על חשיבה ביקורתית כלפי המציאות החברתית והפוליטית בישראל, לטפח לאומנות קיצונית ופטריוטיזם, לתמוך באופן נלהב בכל פעולה צבאית ולהפנים חזק ועמוק את השנאה כלפי ערבים. לא לשאול שאלות על ההיסטוריה, על הבתים הנטושים בצידי הדרך או על הנכבה (משום שזה לא בטוח חוקי, ואנחנו עכשיו בדמוקרטיה אז צריך לשמור חוק). שר החוץ אביגדור ליברמן הוא דוגמה מצוינת. גולם שקם על יוצרו. וכי למה ציפיתם?

ומה בכל זאת בין אלכסנדרה סולימסקי, בחורה צעירה עם שאיפות לעתיד, שאני מאחלת לה רק טוב מכל הלב, לבין אביגדור ליברמן, המקדם פשעי גזענות בחסות החוק? התשובה פשוטה ומתבקשת: שניהם תוצרים של קליטת עלייה למופת.

למרבה המזל, יש גם כשלונות.

אינה מיכאלי, ממייסדות פור"ה – התארגנות פמיניסטית של פעילות דוברות רוסית בתוך קואליציית נשים לשלום