והנה מתגלה עוד עשב שוטה בגינתה המלבלבת של הציונות הדתית המתנחלת, ושוב מתגייסים חכמי הרטוריקה של הציבור הזה בזעקות המגננה-מתקפה השגורות בפיותיהם בכל פעם שמישהו מקרבם רוצח ערבים או מנסה לרצוח יהודים
שמתנגדים לדעותיו, ולא מצליח.
הפעם תורם של "רבני התורה והארץ", והם לא יגנו את הרצח והרוצח ומעשי הטרור שלו, כך מתברר, מפני שבתל אביב, מעוז החילונים, אין מגנים אנשים כמו אסף גולדרינג
או אלי פימשטיין. באותה נשימה הם מזהירים ש"אסור להאשים ציבור שלם".
בתל אביב – או בכל מקום אחר בו מתגוררים בישראל אנשים שומרי חוק – אין מנהיגים רוחניים שצריכים לגנות רוצחי ילדים, וגם אין כל רמז לאידיאולוגיה שבה רצח ילדים הוא מוצדק, מקובל וחף מגינוי. המשטרה ומערכת המשפט מטפלים ברוצחים, ואלה מוקעים ומוקאים מן הציבור שמתוכו יצאו ללא צורך בפסקי הלכה מחוכמים: "לא תרצח" מקובל על ציבור שומרי החוק. לרוצחי ילדים כגולדרינג, פימשטיין ואחרים אין מחנות של תומכים, אין קהל נלהב של אוספי-תרומות וסנגורים-מטעם-עצמם ומעריצים. אין איש אחד בכל ה"ציבור" האמורפי הזה שיקרא לגולדרינג "קדוש" אחרי מותו.
ומיהם "רבני התורה והארץ"? קחו למשל את הרב דב ליאור, זה שתמך בכל לב במחתרת היהודית הראשונה לפני שנחשפה, זה שקרא לברוך גולדשטיין "קדוש כמו כל קדושי השואה", זה שמאמין בכל לב בשלילת זכויותיהם האזרחיות של ערבים בישראל ובעליונותה של תורה – על פי פרשנותו-שלו, כולל טרנספר והיתר לפגיעה בחפים מפשע שאינם יהודים – על פני חוקי המדינה.
קחו אם אתם רוצים את הרב שלמה אליהו מצפת, שלו מסורת ארוכה של הסתה גזענית נגד ערבים.
ואת הרב אבינר, שמביע שאט נפש מן הרצח אבל לא מוכן לגנות אותו, בתרגיל רטורי מופלא שמזכיר שוב את התייחסותו לברוך גולדשטיין: המעשה שגולדשטיין עשה, קבע הרב הזה, הוא אסור, מפני שגולדשטיין לא התייעץ עם "האומה" לפני שביצע טבח, ובכל זאת הוא "קדוש".
ועוד רב אחרון – זלמן מלמד – כדאי להזכיר כאן: מגדולי התומכים בסירוב פקודה בצה"ל, אם הפקודה היא כזו שלא מוצאת חן בעיני הציבור שלו. מגדולי המאמינים בחשיבות הרדיו הפיראטי וממקימי ערוץ 7, שברור לו לגמרי כי החוק הוא בבחינת המלצה בלבד. ירצו, יקיימו. לא ירצו – מה ייעשה להם?
מלחמת המלים בה מאשימים ציבור שלם מתחילה מכך שדובריו של הציבור הזה אשמים. ביצירת אקלים של היתר להתעלמות מוחלטת מן החוק בישראל, כשזה נוגע לאינטרסים הפוליטיים-משיחיים של הציבור שלהם. בהעלמת עין מהמלים והפשקווילים והתוכניות וההתארגנויות להפרת חוק. בתמיכה גלויה, חסרת בושה ומתועבת במעשים שהם הפרת חוק – מכריתת עצי זית ועד למטעני חבלה, הכל הולך, ובלבד שלא יאשימו את הציבור שלהם כולו.
אבל איך אפשר שלא להאשים? איך אפשר עוד שלא להטיל אחריות על ציבור ששותה את דברי הרבנים האלה בצמא, שמהנהן ואומר אמן כשהם מעוותים את "לא תרצח" לצרכיהם, שמבהיר בכל דרך אפשרית כי דמם של ערבים מותר באשר הם ערבים, ואחר כך עוד מתהדר ב"דרכיה דרכי נועם" בשמה של תורה המהללת רצח?
אי שם בין מזרח ירושלים לירדן יושב כעת הטרוריסט היהודי הבא. הוא מקשיב למנהיגיו הרוחניים והוא לומד שמותר לו. בעשורים שחלפו מאז המחתרת היהודית הראשונה ועד היום לא קם בציבור המתנחלים הדתי ולו מנהיג רוחני אחד שהיה מוכן להוקיע את תומכי הטרור בקול רם, ואיתם גם את ציבור חסידיהם השוטים.
למחבל היהודי הבא כבר ברור שגם מעשיו לא יגונו בציבור "שלו". מוקף באהדה גלויה וסמויה, הוא משכלל כעת את מיומנותו בהכנת מטעני חבלה. כשייחשף – בתקווה שזה יקרה לפני הרצח הראשון – שוב ייאלץ ציבור שומרי החוק בישראל לשאול את עצמו כמה עשבים שוטים יש שם, בין מזרח ירושלים לירדן – ומי משקה אותם באהבה, ולמה "ציבור שלם" לא מתגייס לעקור אותם, את ולתמיד.
