הלאה מקלוניות הגזר! ג'וליה משלימה עם מידה 40

אני חושבת שהפעם הראשונה שהבנתי את זה היה ביום הראשון של כיתה ז'. בית ספר חדש, תלמידים חדשים, כל המופרעים מחליטים לפתוח דף חדש וכל החנונים מקווים שהפעם המופרעים יעזבו אותם בשקט. נכנסתי לכיתה, מתרגשת ומשתוקקת להכיר את חבריי החדשים, התיישבתי על כיסא העץ והוצאתי את הקלמר המדליק מהתיק המדליק שלי, הסתכלתי מסביבי והבנתי שני דברים חשובים: 1. אני בת. 2. אני לא נראית כמו הבנות האחרות. אני, איך לומר את זה בעדינות, קצת יותר בריאה.

סביר להניח שהיו עוד שורשים לתובנה הזאת, אבל אותו רגע זכור לי כפעם

 הראשונה שהיא נוסחה במילים. משם והלאה המשכתי לנשנש ולזלול אבל גם לקפץ בחוג אירובי ולקפוץ בחבל, להוריד שני קילו ולהעלות אחד. אף פעם לא הייתי שמנה, אבל תמיד רציתי להיות רזה. בכל תקופות הדיאטות והריצות האינסופיות שלי לשום מקום, מעולם לא הצלחתי לרזות לחלוטין, למרות שהייתי חיילת מצטיינת של ד"ר אטקינס. במשך שנים ייללתי לעצמי "הכיצד, רוברט?". באפריל 2003, כשהד"ר נפל על הקרח ומת, זה היכה בי: יותר מאשר רציתי להיות רזה, רציתי להיות בדיאטה. עד כמה שזה נשמע ביזארי.

הדיאטה נתנה לי תחושה טובה, תחושה של ביטחון, כמו לעשות תואר ראשון או ללמוד עוד שפה. גם אם החיים שלי לא היו משהו, הרגשתי שאני עושה משהו עם עצמי: דיאטטטההה. לשמור על משמעת עצמית גבוהה ולהגיע לתוצאות מידיות, זה יכול להפוך כמעט כל בחורה לפריכית אורז מאושרת. רציתי גם ללכת לחדר-כושר, להציץ בתאווה בזרועות שריריות מסתלסלות מעל מוטות ברזל, להזיל ריר על בטן שטוחה עולה ויורדת בחלל הפתוח, להעריץ ירכיים יווניות שרצות אל עבר הלא נודע. זה היה פיפל וואטצ'ינג משובח ביותר. וגם בחדר הכושר, כמו בכל הקשור לדיאטה, השילוב המנצח של משמעת עצמית ותוצאות מידיות היכה בי כל פעם מחדש כמו חבילה של פטריות תאילנדיות באמסטרדם.

אהבתי להיות בדיאטה. אהבתי לדבר על קלוריות פר עגבניית שרי מעוכה, אהבתי לחלוק קרקרים שבריריים עם חברותיי לארוחת הצהריים, אהבתי לצעוד בגב זקוף

 לחדר הכושר בשעת ערב מאוחרת אחרי יום עבודה מפרך ולחזור הביתה רצוצה כמו עובדת בגולאג וגאה בכוח הרצון הפאשיסטי שלי. באיזה שהוא אופן זה סידר לי את החיים, נתן להם מסגרת וחוקיות. אהבתי אפילו את רגעי השבר, את קרואסון האסון, את הקצפת הזועפת ואת הפשטידה המספידה. נהנתי מהן כמו הייתי מוזלמנית שמצאה באדמת הגטו הקפואה דאבל מק-רויאל. את כל המניירות הדיאטטיות שלי אימצתי בחום ואהבתי כאילו היו כולן עוגיות חמאה טריות.

אז זהו, החלטתי שנמאס לי לגווע ברעב עד ארבע בצהריים, לאכול כמו בולימית על ספידים בין ארבע לשמונה בערב ולהירדם לצליל החורק של ייסורי המצפון. אם כבר אובססיה שלא מובילה לשום מקום – כבר עדיף לאסוף בובות מארוחת הילדים של מיקי-די. ברגע ששמעתי על מותו של הד"ר החלטתי להחזיר את השמנמנות הסקסיות לעמוד האמצעי. מי שעבר במקרה באזור באותו רגע יכול היה לשמוע אותי צועקת במלוא פה: זוזו הצידה מקלוניות גזר שבריריות! התחפפו מפה ניצולות שואה דור שלישי! עבר זמנכן נערות פתית השיפון!

חזרתי הביתה שבעה ומרוצה (בדרך התפנקתי בנקניקייה בלחמניה) ופתחתי את הלפטופ במטרה למצוא קצת חיזוקים בינלאומיים ב-E! אונליין. ראיתי את האחיות

 אולסן הצימוקיות שעשו לי חשק להקיא, בעוד אמריקה פררה עוררה בי תאווה לבוריטו. ראיתי גם את סקרלט הנקניקייה המסתובבת, ואחריה על השטיח האדום קיירה נייטלי מדדה באפיסת כוחות כמו עצם תועה במרק עוף. הבנתי בו במקום שזה הזמן להישאר במידה שלי, ובמקום להתבייש בה ללמוד לקח חשוב מהתרבות המפוארת של ההיפ הופ ולנענע את מה שאמא שלי נתנה לי. מידה 40 שולטטטתתתת11!!!

אם הייתי יודעת בגיל 16 שיום אחד אחשוב כך הייתי מיד רצה לאמבטיה וחותכת את הורידים מרוב אכזבה ותסכול, אבל אני חייבת לציין שמאז שהגעתי לתובנה הזאת, כבר חמש שנים, אני באותו משקל. כשבא לי אני אוכלת מה שבא לי (כולל "כן אדוני, תגדיל לי בבקשה"), ביטלתי את המנוי לחדר-כושר וזכיתי להשלמת הכנסה של 350 ש"ח בחודש, ובמקום להתאבד על אופני ספיניניג ולשחק אותה מחבלת ג'יהאד בשיעור חיטוב ועיצוב אני הולכת ברגל או נוסעת על אופניים לכל מקום שאני צריכה להגיע אליו. פעם חשבתי שלהיות בדיאטה זה שיק, היום אני מעדיפה לספק את הפטיש שלי לכוח רצון ולמשמעת עצמית על שינון קולקציית הקיץ של בן אנד ג'ריס.

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה