חוששים משינוי? אולי הפתרון הוא שינוי כפוי
היא הגיעה לטיפול כדי להתמודד עם השעמום. משכילה מדי בשביל העבודה שלה, יוצאת לדייטים קבוע פעמיים בשבוע, נפגשת כבר שנים עם אותן חברות, היא לא העזה לשנות דבר כדי לשפר את חייה. ואז העזרה באה ממקום בלתי צפוי: היא פוטרה
רינת (שם בדוי) הגיעה לטיפול כדי להתמודד עם השעמום. שום דבר לא מעניין אותה בחיים: לא העבודה, לא החברים, לא מכון הכושר, לא המשפחה, וכמובן, גם לא הבחורים הרבים שהיא פוגשת בדייטים אליהם היא יוצאת באופן קבוע, ממש כמו "חוג", פעמיים בשבוע, בימים שלישי ושישי.
היא ילדת סנדוויץ' מבין שלוש בנות במשפחה חמה וטובה, בה כולם קרובים ומעורבים זה בחיי זה. שתי אחיותיה התחתנו בהפרש קטן זו מזו וכבר ילדו מזמן את הילד הראשון והשני בדרך. והיא – עדיין לבד, בלי קשר רציני באופק ועם חותמת מפחידה של "הרווקה הנצחית", שהיא מתחילה להרגיש על המצח שלה.
כשהתחלנו לעבוד ניסיתי קודם כל להבין מאיפה נובע השעמום שלה. הרבה אנשים מגיעים לטיפול עם תלונה על שעמום וחוסר טעם לחיים. כשמרימים את מסך השעמום הרבה פעמים נגלית מתחתיו חרדה עצומה או דיכאון. גם כאן, היה חשוב לי להבין מה השעמום מסתיר. מה היא לא מספרת לי, ולעצמה.
תמיד מוצאים סיבה למה לא להתקדם
בדקנו מה קורה בעבודה: היא משכילה מדי בשביל התפקיד שלה, אבל עד עכשיו לא הצליחה למצוא אף עבודה מתאימה אחרת. היא התגלגלה לעבודה הנוכחית לפני שבע שנים, עוד במהלך לימודי התואר השני, ומאז נשארה. במשך הזמן התקדמה מתפקיד אחד לאחר, אבל בעצם מעולם לא מיצתה את הכישורים שלה. התפקידים שלה תמיד קטנים ומונוטוניים, ובסופו של דבר היא עסוקה רוב היום בהתעדכנות בערוץ יחסים ובריפרוש של הפייסבוק. כלום לא חדש.
"למה את לא מנסה לעבור למקום עבודה אחר?" שאלתי.
החרדה הרימה את ראשה: "אני לא מעזה לנסות אפילו. זה נראה לי כל כך קשה. להתחיל מחדש, עם אנשים שאני לא מכירה, נהלים חדשים, תפקיד שלא עשיתי. אני צריכה המון אנרגיה כדי להיכנס למקום חדש, להתחבר ולהתחבב. ומה יהיה אם לא אצליח? אני כל הזמן מחכה למצוא בן זוג ואז לעבור. המשימה הכפולה של חיפוש זוגיות וחיפוש עבודה פשוט גדולה עליי".
כל כך הרבה פעמים שומעים טיעונים כאלה, שלל תירוצים שאנשים נותנים לעצמם כתשובה לשאלה למה הם לא מעזים להתקדם: עכשיו אני מחפשת זוגיות, עכשיו אני מחכה שהוא יסיים את התואר שלו, עכשיו אני מחכה להיכנס להריון, עכשיו אני מחכה ללידה. תמיד מוצאים סיבה למה לא להתקדם, לא להעז ולהישאר במקום.
בפגישות שלנו היא סיפרה הרבה על החברות שלה. ארבעתן גדלו יחד באותה שכונה, הלכו לאותו גן ובית ספר, חוג ריקוד, צופים ותיכון. הן יחד מאז ומתמיד. הסיפורים שלה רוויים בתלונות. נראה שהבנות מאוד השתנו עם הזמן, כל אחת לקחה כיוון אחר בחיים בעקבות הצבא, החברים החדשים שפגשו, תחומי הלימוד השונים שבחרו באוניברסיטה ובני הזוג שלהן. אבל עדיין הן מתעקשות להיפגש, ופעם אחר פעם רינת חוזרת מתוסכלת ועצבנית.
"אולי הן לא מתאימות לך כמו פעם, וצריך להתחיל לחשוב על חברות חדשות?" הצעתי בזהירות, אבל רינת דחתה את הצעתי בתקיפות: "מה פתאום חברות חדשות? חברות לא עוזבים. אנחנו תמיד נהיה ביחד!" השאלה אם הן מתאימות לה, או אם נעים לה איתן, לא עולה בכלל על דעתה. וכמובן, היא גם לא ניסתה מעולם לייצר לעצמה חברות חדשות.
"אבל מה רע בחברה חדשה? לא במקום הרביעייה שלכן אלא בנוסף", בכל זאת העזתי להקשות. "אני לא מצליחה לדמיין לעצמי איך רוכשים חברות חדשות בכלל", היא עונה, "איך מתחילים לדבר? איך מזמינים להיפגש? זה נראה לי כל כך לא טבעי. הרביעייה שלנו התגבשה עוד במאה שעברה. זה לא היה כרוך במאמץ, או לפחות אני לא זוכרת שום מאמץ כזה. הכל היה פשוט וטבעי. אי אפשר לעשות דבר כזה היום".
קשה לדמיין אותה זורמת
כשעברה לדבר על דייטים, התגלה דפוס. כמו בנושא העבודה והחברות, גם בתחום הזוגי רינת כל כך מפחדת משינויים, עד שלמעשה אין שום סיכוי שהם אי פעם יתרחשו. איזה סיכוי יש לזוגיות, כשהיא כל כך מפחדת מכל הפרה, אפילו קטנה, של המציאות היומיומית אליה היא רגילה?
למה השגרה כל כך חשובה לה? תהיתי ביני לבין עצמי. הרבה אנשים מפחדים משינוי. אבל רק אם מבינים את מקור הפחד, מצליחים לצלוח אותו.
הצעתי לרינת להתחיל לדבר על הילדות שלה. מה קרה לה בעבר ומה קרה למשפחתה כדי שננסה להבין למה שינויים כל כך מפחידים בעיניה. הרעיון הזה קומם אותה: "מה פתאום את נדבקת לזה שאני מפחדת משינויים? אני כל הזמן אומרת לך שאני רוצה שינויים: הייתי רוצה בן זוג, משפחה, ילדים, אחרת למה אני יוצאת לדייטים פעמיים כל שבוע?"
"למה, באמת, את יוצאת לדייטים פעמיים בכל שבוע?" התעקשתי, "זה לא מוזר לך, הנוקשות הזו, כל שלישי ושישי את בדייט, לא משנה מה?"
היא השיבה בשאלה לשאלה, "מה מוזר בזה?"
ניסיתי להסביר, "אפילו את התחום שאמור להיות הכי ספונטני וזורם בחיים שלך, היכרות עם בחורים, את מצליחה להכניס לסדר יום קבוע. אולי היה כדאי שתהיי כאן קצת יותר זורמת?"
שתינו פרצנו בצחוק. אני יודעת שהיא שונאת את המילה הזו וקשה לה לדמיין את עצמה זורמת בשום תחום בעולם. גם לי קשה לדמיין אותה זורמת. כולה מוקפדת מכף רגל ועד ראש: הנעליים, הלבוש והאיפור. כל שערה מונחת במהודק במקומה, כל תכשיט מותאם לשני באופן מושלם, והישיבה שלה נוקשה על קצה הכורסה.
לאחר מכן היא התרצתה מעט: "אולי הגיע הזמן שבכל זאת אדבר על הילדות שלי. מספיק ברחתי מזה כל השנים", ואז צללנו לתוך עולמה. לאט לאט התגלו הנסיבות בהן נוצר הצורך של רינת לדבוק בעיקשות בשגרה, בין אם הדבר לטובתה או לא.
בחודשים הבאים נעו הפגישות של רינת בין התרחשויות בהווה לדרמות גדולות מהעבר. הגיע גם השלב המייאש והמתסכל בו מבינים מה תוקע וגורם לקושי, אבל עדיין לא מצליחים להשתחרר. רינת ניסתה לעשות שינויים קטנים פה ושם, להגמיש את שיגרת היום שלה, להתנסות בדברים חדשים. אבל הכל היה מאוד קשה ולקח זמן.
הפיטורים הביאו לחופש פתאומי ומאתגר
ההצלה של רינת הגיעה דווקא בזכות המיתון: בהפתעה מוחלטת ובלי שהיה כל סימן מקדים לכך, היא מצאה את עצמה יום אחד מפוטרת. היא הגיבה בהלם. השינוי בהתנהלות היום יומית שלה היה מיידי ועצום: פתאום כל הבקרים שלה פנויים ובכל יום היא זו שצריכה להחליט ולבחור מה לעשות.
השבועיים הראשונים עברו עליה בתחושה קשה של בלבול וחוסר אונים, אבל בהדרגה התחילה רינת להסתגל למצב ואפילו ליהנות ממנו. היא הכניסה את עצמה לסדר יום שגרתי, כמו שמתאים לה, בו היא עדיין מתעוררת מוקדם, קוראת עיתון, עוברת על מודעות חיפוש עבודה, שולחת קורות חיים ומנסה למצוא עבודה דרך הרשת. בנוסף לכך, בעידודי, השאירה לה בהמשך היום כמה שעות של חופש בהן לא מתוכנן לה כלום.
החופש הפתאומי הפחיד אותה, אבל גם היווה אתגר. בהתחלה היא הלכה מידי פעם לבקר את ארבע חברותיה ושתתה איתן קפה ליד העבודה שלהן, עם כל אחת לחוד. זה מיצה את עצמו די מהר, כי כעת הן כבר ממש הרגישו לה "מעולם אחר" והשונוּת ביניהן זעקה ולא אפשרה לה ליהנות מהפגישות האלה.
היא קנתה לעצמה ספרים והלכה לים לקרוא אותם. היא גילתה שזו הפעילות האהובה עליה ביותר בשעות אחר הצהריים. היא קנתה לעצמה בגדים חדשים ודי זרוקים שיתאימו לים ושינתה את התסרוקת שלה בהתאם. מפגישה לפגישה רינת נראתה לי חדשה ושונה, זורמת. אפילו הדרך בה החזיקה את הגוף שלה השתנתה לגמרי.
באחד הבקרים בהם חתמה בלשכה היא קשרה שיחה עם בחורה אחרת בתור, וכך, בלי להתכוון, יצרה לעצמה חברה חדשה, שהתגלתה כבחורה מקסימה ונעימה.
אפילו הנוקשות של הדייטים חלפה ונעלמה מחייה. בגלל שסדר היום הקודם שלה השתבש לגמרי, היא התחילה לצאת בשעות אחרות, שהרגישו לה מוזרות בהתחלה: ארוחת בוקר, קפה של צהריים, משהו עם גיוון. מאחד הדייטים חזרה נלהבת, לא כל כך מהבחור כמו מהתחום בו הוא מתעסק. בעקבות השיחה איתו החליטה לחזור ללמוד תחום חדש. לא אוניברסיטה הפעם, אלא "סתם קורס בשביל ההנאה", שבסופו של דבר, אחרי ארבעה חודשים, התגלה כאפשרות מבטיחה לעבודה חדשה.
עדיין אין לה בן זוג, אבל שתינו מרגישות שהיא הרבה יותר קרובה לכך. מ"פחדנית שונאת שינוי", כמו שהיא קראה לעצמה פעם, הפכה בתוך שנה לספונטנית, גמישת מחשבה, פתוחה לאתגרים ואפילו, כן, כן, די זורמת. עכשיו אנחנו מחזיקות לה אצבעות בדרך לזוגיות.
• יעל דורון היא פסיכולוגית, מכון זוגות
לפנייה לכתב/ת 
